סתם סיפור

[הקסם שבפשטות]

סתם סיפור

זה לא שהנסיך יושב בבטן הדרקון...
זה לא שהנסיכה ילדה 7 ילדים וחיה בעושר
ואושר ושמחה ו...
זה לא סיפור אגדה.
זה אפילו לא סיפור אהבה בליווי כינורות...
זה לא טרגדיה שבסופה אענוד זרי דפנה
וכיבוש וניצחון ו...
זה לא סיפור כזה.
בעל שם גדול וכותרת מלאת משמעות
שתמשיך לנוע ולנוע בחלל העולם עד...
זה סתם
סיפור.
וכמו לכל סיפור היתה לו התחלה ו...
יש לו אמצע מלא ב...
ומתישהו
גם ייכתב לו סוף
ומתישהו
הוא ינוח על המדף וידיף זיכרון
ומתישהו
הוא ייצבע אבק
ויישכח

 

[כלעוד]

תיירים במסע זמני. ככה זה כנראה

 

[נוששמת]

אין סיפור שהוא סתם.

אני לאט לאט מבינה
שלכל אחד יש סיפור סיפור
וכל סיפור שיש בו רגשות ואנשים וחיים- יש בו עניין
וכשמקשיבים לסיפור של מישהו אחר
הסיפור הופך לדרמה גדולה, חיה ופועמת.
אני מאוד אוהבת סיפורים. סיפורים קטנים של אנשים קטנים שלא עשו הסטוריה.
(בעיקר "סתם" סיפורים)

*מאיר שליו אומר שכל אדם מת פעמיים
בפעם הראשונה- כשהוא מת וגופו ניטמן באדמה
בפעם השניה- כשהוא נישכח, וכבר לא מספרים עליו סיפורים.

 

[הקסם שבפשטות]

אז... בסוף הסיפור יישכח

 

[כלעוד]

לכן אולי חוכמת נשים, שבטים ועמים שמה

כל כך דגש על סיפור סיפורים ... מעבר לענייני החיברות של זה, אולי זו היתה דרך להשאיר דברים, אנשים ועניינים - חיים --- ובכל מקרה הלב יודע גם אם המוח שכח.והסיפור אף פעם לא נמחק כי הוא מהדהד בנצח בקיום אינסופי תמידי ותדיר.
פשוט זה לא נתפס יותר על ידי החושים הרגילים. אך לא אומר שלא קיים.

בגלל זה כדאי לנו אולי לשאוף שהסיפורים שלנו, הקטנים והגדולים, יהיו כמיטב יכולתנו? ... האנושית המוגבלת כמובן.

 

[הקסם שבפשטות]

אבל.... אבל....

אני לא מסכימה עם עצמי בנושא הזה...
לפעמים אני מאמינה ממש כמוך ו...

לפעמים.. כמו במקרה הזה... הביטחון שלי מתערער

מקווה שאת צודקת

 

[הקסם שבפשטות]

זה מן ויכוח ביני לביני -

"אהבה" ממשיכה להתקיים גם כשהדרך נפרדת? גם כשסוגרים את הספר?
המילים ממשיכות להתקיים?

כי לפעמים אני מאמינה שיש סיפורים.. מילים... שימשיכו לנוע באוויר ...
ולפעמים אני יודעת ש... מתישהו המילים ינוחו ויעלמו...
פשוט לא יהיו חשובות יותר מה שאומר ש.... גם הרגשות ששולבו במילים.. גם הן יישכחו?
יהפכו ללא רלוונטיות?

לא ממקום של פרידה... אני בזוגיות מלאת אהבה פשוט...
אין סיפורי אהבה שממשיכים להתקיים לנצח? נוסח רומיאו ויוליה? רק בלי הטרגדיה...
ואז זה כבר לא מעניין?

הסיפורים על אותם "אנשים קטנים"... למה הם לא ממשיכים לנוע?
למה צריך להיות גדול, ורצוי לשבור משהו בדרך, בשביל שייזכרו אותך?
האדם הקטן כמו החברה הגדולה...

זה סתם סיפור (למרות שאין סתם).. שמתישהו יעלם... ונמשיך הלאה... (ואני אכניס לסוף המשפט) ?

 

[כלעוד]

תראי אין "סתם" ואין "נעלם" הכל הוא

ב"ה בריאה אלוקית חיה ורוטטת שכל פרור בה, וריד בגובלן, נים בתמונה -חיוני.

שאלה: מתי בפעם האחרונה נברא העולם?
תשובה:
עכשיו.
העולם נברא בכל רגע מחדש ברוח פיו של הקדוש ב"ה וכך לנצח.

תוכלי לחשוב על זה כמו על הווה נצחי. רק אנחנו במימדי הזמן והחומר המוגבלים עלפי קיומנו האנושי - תופסים זמן לינארי של עבר הווה עתיד. אך זו אשלייה. לכן, מדוע לחשוב שמשהו קטן יותר, נכחד או נסתר? וברור כי הדברים מקבלים את המשמעות שאנחנו מעניקים להם בהתאם לבחירותינו, כל פעם מחדש.

 

[הקסם שבפשטות]

אם כך הדבר, מה תוקף המשפט-

הקשר הזה היה כתוב בכוכבים?

 

[כלעוד]

הכל צפוי והרשות נתונה

היהודי המפורסם. וגם: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים" ---- אם התכוונת לכך שהכל כביכול גזור מראש, אז כביכולאפוא החלק שלנו להשפיע?
הדרך לאמת רצופה בפרדוכסים. בחסידות זה מתקשר למושג שנקרא :"נשיאת הפכים".

וחוץ מזה אם התכוונת לאסטרולוגיה כפשוטה, היהודי עלפי האמונה הואמעל המז " אין מזל לישראל". הק"בה לקח את אברהם אבינו מעל הכוכבים ואמר לו שהכל שלו.

הקשר היה/הווה ויהיה אולי, נניח, כתוב בכוכבים. אך באותה מידה הוא נוצר כל רגע מחדש על ידי הבחירות, התיחסויות והגישות והאמונות שלך. זה כמו פרדוכס כזה מורכב. מקווה שעניתי קצת . לא מבינה את זה כל כך במילים יותר ברגש. פעם אחת נגעתי במקום הזה שבו מאוחסנים הדברים. אצל הגויים קוראים לזה: "הרשומות האקאשיות". זה כמו בהפשטה מין מחשב כזה גדול ששומר הכל. נניח התקוטטות קשה ונוראית ל"ע ביני לבין חברתי, רשומה שם לנצח. יחד עם זאת ביכולתי גם לשנות אותה לנצח. זה כמו מתח תמידי בין קיים ומצוי - לחדל ואיננו.

לכן בתחילתו, אמצעיתו וסופו של דבר הכל זה הקב"ה. אז למה את דואגת מאמי?

 

[הקסם שבפשטות]

מאמי

ברמה מסויימת- זה בדם שלי לדאוג... פשוט הגנים הפולניים שלי אומרים לי שצריך לדאוג ואם לרגע לא דואגים- אז זה מעורר דאגה כי משהו יכול לקרות

וברמה אחרת אני ממש לא דואגת...
אני מאמינה שאני יודעת לשמור על עצמי... ולרוב יודעת מה טוב לי

אני פשוט חשה קצת את הפרדוקס הזה על גופי ו...
הרהרתי בקול

המילים שלך קסמו לי והעלו חיוך גדול... תודה

 

[כלעוד]

עוד נקודה, והפעם בקצרה, רוב

אם לא כל , המפגשים והאיטראקציות בין בני אדם הם בע"ה למטרת בירורים, שיעורים ותיקונים שונים בין הנשמות. כך שאולי היה כתוב לכן להיפגש, ללמוד יחד את השעור, ואז להמשיך הלאה. אך שוב, ברמה מסויימת אף פעם לא נפרדים, והסיפור חי לנצח. רק עשוי ללבוש בחומר צורות שונות. כמו שכתבו לך כאן: פעם אנרגית חום, פעם קרחון, פעם פרחון. טוב, אמרתי קצר.

 

[נוששמת]

חוק שימור החומר

מכירה את החוק הזה משיעור מדעים בכתה ה'?

החוק הפיזיקאי (או אולי הכימי?) הזה אומר שחומר לא יכול ללכת לאיבוד.

למשל- חום. הדלקת מדורה ונוצר חום.
ואז המדורה כבתה והתקררה.
לאן הלך החום? הוא "ניגמר" = "נעלם ולא קיים עוד"?

לא.

הוא הפך למשהו אחר.

לתנועה. (גלי חום יוצרים גלי תנועה)

אז- כן. הוא כבר לא חום.
אבל החומר לא יכול להפסיק להיות.

הוא ממשיך להיות, באופן אחר. במצב צבירה שונה.
(אותו דבר לגבי העץ שנישרף, שהופך להיות אש להבה, שהופכת להיות גל חום, שהופך להיות תנועה/ חומר כימי במצב צבירה גז וכו')

ואותו דבר המילים.
יש לך תחושה.
את נותנת לה שם- מילה.
את מחברת אותה לאוסף יפיפה של מילים שניקראים סיפור.
אני קוראת את המילים.
יש לי סיפור.
המילים שוקעות בתוכי.
והופכות להיות תחושה.
(עמומה/ברורה/חדה/מתעתעת/ וואט אבר)
התחושה הופכת להיות... אולי תחושה אחרת?
אולי פעילות לבבית שמאיצה את זרימת הדם?
זרימת הדם יוצרת תנועה
ואז התנועה מתפשטת מתוכי ולובשת צורה חדשה...

וכו' וכו'.

חוק שימור החומר.

המילים אינן נעלמות לעולם.

 

[נוששמת]

וגם-

היתה לי חברה שהיתה אומרת:

מילים רעות בוראות מלאכים רעים
מילים טובות בוראות מציאות טובה.

למילים שלך יש משמעות ותפקיד
גם אם הם משנות משב צבירה וממשיכות להתקיים בתור אנרגיה מסוג אחר.

חפרתי,
אני הולכת לישון.

 

[הקסם שבפשטות]

מילים כותבות מציאות

מאמינה גדולה בזה...

פעם האמנתי שה"אהבה" זה החומר הבסיסי שקיים בכל דבר ושברא הכל..

אותו חומר ראשוני ממנו הכל נברא...

פעם האמנתי שלמילים יש את אותו הכוח...

אני עדיין מאמינה שלמילים יש את הכוח לברוא עולמות... אני פשוט חושבת שאם אנשים לא ייבחרו לקרוא את המילים או לחיות בעולמות האלו... העולמות האלו יחדלו מלהתקיים...

חחח.. לא ממקום פסימי בכלל כן?
פשוט מכיוון שאנו כותבות את המציאות שלנו...
האחריות על כתפינו היא... גדולה... מרתקת.. קסומה...
ולפעמים מעייפת...

תודה על מילותייך

 

[מהמאדים]

מה זה חשוב

מה זה חשוב מה ישאר מהמילים או מהאהבה או מהרגשות?
למה זה כל כך חשוב להנציח את הרגע?
אנחנו חיים בתנועה מתמדת.
ממש כפי שכתבת, נוששמת.
אהבתי את הדימוי שלך על התנועה ושינוי מצב הצבירה של המילים.

ולך קסם, את בתוך אהבה נהדרת? את חווה אושר?
תמצי את הרגע. התענגי על היש הנפלא.
במקום לדאוג למחר.
מחר אולי תצטערי שבזבזת דקות יקרות על תהיות במקום לגמוע עוד מעט אושר ואולי לצקת לתוכו עוד.

 

[הקסם שבפשטות]

זה כל כך נכון

ואני למדתי על בשרי את יכולתו של העולם להתהפך ברגע...
והרגע זה כל מה שיש אבל...

אני פשוט הסתכלתי בכיוון ההפוך...

פעם האמנתי שיגיע האביר על הסוס הלבן, יראה אותי ויבין שאותי הוא חיפש כל השנים..
מצחיק
הנסיך התחלף בנסיכה... הבנתי שאני מעדיפה מכנסיים על שמלה.. ולהתלכלך מאשר להיות נקיה ומנומסת
אבל האמנתי שיש איפשהו משהו שמבטיח...
ולא האמנתי באהבה ממבט ראשון, ובכל זאת חיפשתי את המבט הראשון הזה שיגיד- אותך חיפשתי כל חיי..
מצחיק

והאמונה הזו.. שזה אמור להיות... משרה ביטחון... כי "זה כתוב בשמיים"...
זה לא ממש ככה...
"אהבת חיי"... היא של חיי כרגע...
זו אני שכותבת אותה בכוכבים... אלה אנחנו שנכתוב את הסיפור.. וזה אני והיא שצריכות להחליט ולכנות את הסיפור "אגדה" או "סיפור אהבה" או .....
וכן.. ככזה... ייתכן שהוא גם יישכח...
הרשות נתונה? חושבת שיש לנו חובת בחירה.. ואם הבחירה בידינו אז... אין לדעת

סתם...
חפירה פילוסופית מעט

 

[מהמאדים]

ולמה

למה להיות כל כך פסימית? למה לא להאמין שהשמש תזרח גם מחר ומחרתיים?
למה את חושבת שהסיפור יגמר? שאי אפשר לבטוח? לחוש בטוחים ומוגנים תקופות ארוכות ואולי חיים שלמים?
תנועה מתמדת היא לאו דוקא בכוונים מנוגדים. אפשר לנוע יחד.
יש דברים כאלו.
אמרתי לך, תתמקדי ביש וחבקי אותו. כדאי לך. לא רק כדי להתענג על הרגע, אלא כדי לשמר אותו ולא רק בזכרון!

 

[הקסם שבפשטות]

חח.. צודקת...

ותמיד חשבתי שפסימיות לא הולמת אותי...

ורציתי להכניס הסבר אבל.. אין מה להסביר..
צודקת

אמרת יפה ...
עכשיו המילים מחלחלות...

וסופ"ש מלא קסם

 

[פאמקי]

מאמינה

שכל רגש, כל מילה, כל מעשה... משנים אותנו ועושים מאיתנו מי שאנו כעת.
פשוט, לרוב השינוי כ"כ מזערי שהוא אינו מורגש כמעט (דהיינו, מתקיים לנצח?).

זוכרת שבעבר, לפני שנים, הייתי נורא ביישנית.
כשאני מספרת זאת לאנשים שלא הכירו אותי בעבר הרחוק,
לא מאמינים לי. השינוי נעשה לאט לאט,
עם מילים שאספתי בדרך, רגשות, חיבוקים, תעוזה...

לכן, לא מוכנה להיפרד משום מילה, חוויה, רגש מעברי,
גם השליליים הביאו אותי לכאן והפכו אותי, אותך, אותה...
למה שאנו היום.

קסם, התגעגעתי! כיף לקרוא אותך.