סתם משהו...
השעה עכשיו רבע לשבע, לא אכלתי כלום כבר מאחת עשרה וחצי בבוקר. רעבה, אבל לא ממש אכפת לי. לבד בבית. לבד- ולפעמים אני כל כך רוצה שהמצב הזה יהיה תמידי, שקט, בלי אף אחד שמטריד בשאלות מיותרות, אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי. הדמעות כבר התייבשו, אבל אני עדין יכולה להרגיש אותם על הפנים. אני כותבת את זה והדמעות מתחדשות, נאספות לאט לאט בתוך העין עד שכבר אין להם מקום, אז הם מתחילות לזלוג על הפנים, כאילו לשטוף אותם, לגרום לי להרגיש נקייה, אבל זה לא עוזר. למה שזה יעזור? מעניין שהם בדרך כלל זורמות בדיוק על אותו "נתיב" שהם זרמו בפעם הקודמת. אותו נתיב שעוד לא התייבש לגמרי. כאילו יש להם הרגשה שהבכי מגיע מאותה סיבה לא ברורה ולכן אסור להם ללכת בדרך אחרת. כאילו יודעות מעצמם איפה הם התמקמו על הפנים לפני חצי שעה, ורוצות לחזור לשם שוב. בתקופה האחרונה יצא לי לבכות לא מעט. לא סתם בכי, אלא כמו צינור עם סתימה שמנסה להמשיך ולהעביר את המים, הרי בשביל זה הוא קיים, אבל הוא פשוט לא יכול. המים מנסים לעבור, נאבקים להמשיך הלאה, בהתחלה זה עוד בסדר, הם עוברים, אבל זרם המים מתגבר עם הזמן ובשלב כלשהו המעבר בלתי אפשרי- והכל מתפוצץ מבפנים. כזה בכי. אני לא יודעת למה זה קורה לי. הסיבה לא ממש ידועה. זה מצטבר בפנים ופשוט פורץ החוצה בזמנים הכי לא צפויים. כמו שכבר אמרתי, הכל מתחיל מסתימה קטנה שגדלה. אצלי הסתימה היא בראש. כבר אלפי פעמים ניסיתי להגדיר לעצמי ממה הכל נובע, מאיפה הכל מתחיל? - לא הצלחתי. כנראה שיש יותר מידי סיבות.
השעה עכשיו רבע לשבע, לא אכלתי כלום כבר מאחת עשרה וחצי בבוקר. רעבה, אבל לא ממש אכפת לי. לבד בבית. לבד- ולפעמים אני כל כך רוצה שהמצב הזה יהיה תמידי, שקט, בלי אף אחד שמטריד בשאלות מיותרות, אבל מה לעשות שזה בלתי אפשרי. הדמעות כבר התייבשו, אבל אני עדין יכולה להרגיש אותם על הפנים. אני כותבת את זה והדמעות מתחדשות, נאספות לאט לאט בתוך העין עד שכבר אין להם מקום, אז הם מתחילות לזלוג על הפנים, כאילו לשטוף אותם, לגרום לי להרגיש נקייה, אבל זה לא עוזר. למה שזה יעזור? מעניין שהם בדרך כלל זורמות בדיוק על אותו "נתיב" שהם זרמו בפעם הקודמת. אותו נתיב שעוד לא התייבש לגמרי. כאילו יש להם הרגשה שהבכי מגיע מאותה סיבה לא ברורה ולכן אסור להם ללכת בדרך אחרת. כאילו יודעות מעצמם איפה הם התמקמו על הפנים לפני חצי שעה, ורוצות לחזור לשם שוב. בתקופה האחרונה יצא לי לבכות לא מעט. לא סתם בכי, אלא כמו צינור עם סתימה שמנסה להמשיך ולהעביר את המים, הרי בשביל זה הוא קיים, אבל הוא פשוט לא יכול. המים מנסים לעבור, נאבקים להמשיך הלאה, בהתחלה זה עוד בסדר, הם עוברים, אבל זרם המים מתגבר עם הזמן ובשלב כלשהו המעבר בלתי אפשרי- והכל מתפוצץ מבפנים. כזה בכי. אני לא יודעת למה זה קורה לי. הסיבה לא ממש ידועה. זה מצטבר בפנים ופשוט פורץ החוצה בזמנים הכי לא צפויים. כמו שכבר אמרתי, הכל מתחיל מסתימה קטנה שגדלה. אצלי הסתימה היא בראש. כבר אלפי פעמים ניסיתי להגדיר לעצמי ממה הכל נובע, מאיפה הכל מתחיל? - לא הצלחתי. כנראה שיש יותר מידי סיבות.
