בחורה אחרת 22
New member
סתם משהו שכתבתי...
אני לא בתקופת משבר או יאוש,אני אחרי והחיים שלי בהרבה יותר טובים.. אז הינה הקטע {ואל תחשבו שאני במשבר כי אני לא, כתבתי זאת לפני} הייתי נאיבית,האמנתי לכולם... זה מה שגרם לי להיות עם השנים..יותר סגורה ופחות מאמינה בעצמי. מי היה מאמין שאת גיל ההתבגרות אני יעבור עם המון מיכשולים ודמעות? אני לא האמנתי ולו לרגע אחד-בעצמי שיש לי כוח לעבור את הגיל הטיפש עשרה הזה.. אבל שלא מאמינים וכולם נגדך..אין כח..ואת הופכת לסמרטוט שדורכים עליו וזה מה שהייתי.. וזה מה שכאב..שזה באמת היה שם..כתוב על הקירות כאן בתוך הרגשות והלב,אבל העלמתי עיין.. והמשכתי שהיה שם את מה שידעתי ממזמן.את האמת שאמרה לי "לעזוב את כולם ולהתמקד בעצמי,כי אני סובבת סביב שקרנים שלא מסוגלים להביט בי בעיניים ולומר לי שיקרתי" וזה עצוב כ"כ שאני לא מאמינה לאנשים,שבשיחה שהיתה לי עם הבחור שאהבתי הבנתי..דבר או 2 על עצמי ועליו.. שאני לא נותת לאף אחד להתקרב אליי ביגלל הנסיבות וביגלל מה ואיך שהתגלגל הכל..בחיי זה היה מיאש.. אני לא יודעת מהיכן להתחיל..יש לי המון מה לומר..אני מרגישה כאילו יש לי בלבלות במוח,ברגשות,ובלב. שאני לא מי שאני אלא משהי אחרת,למרות שיודעת שזאת אני. לא נתנו לי לראות את האמת,שאולי הרגשתי,שאולי דמיינתי שככה צריכה להראות.. הסתירו ממני הכל..בלי להנעיד אפאף,היו נירגשים ממני כתמיד. לא רצו שאחייך..לא רצו שאוהב,רצו לטובתי "כן בטח" עם זה היה לטובתי לא היה רוצים להרע לי נכון? רוצים לעשות טוב? למי שאתה אוהב ומגיע לו אפילו עם הוא חבר, או ידיד, או חבר נפש, וכאלו.... אין דבר יותר חולני מאשר שפוגעים בך... זה מביא אותך לנקודה שאינך יכול לסמוך על אף אחד. הבחור שאהבתי ושדיברתי איתו שאל אותי: "למה את לא סומכת על אף אחד? למה אין לך אמון באנשים?" רואים? אפילו הבחור ראה את זה.. כולם ראו חוץ ממני. מה הייתי אומרת לו? "תשמע ביגלל שפגעו בי,וביגלל שאהבתי אותך וגרמו לי להאמין שאתה לא מי שחשבתי ביגלל זה לא מאמינה באף אחד,אין לי את היכולת לסמוך משהו וקשה לי להתקרב פיזית ונפשית" ככה הייתי אומרת לו? אם הייתי יכולה להזיז דברים,לתקופה ההיא. לתיכון למקום שבו התרחשה האהבה שלי הכי גדולה,הביטחון שלי,הכנות,הנתינה,האהבה לעצמי. למה כל זה היה חייב להתפרק לי בין הידיים? ועוד בידי אלו שטענו שהם אוהבים והם שם בשבילי "החברים שלי" שהיו שם,למה דווקא הם? מה לא יכל להיות משהו אחר? ביגלל הקינאה שהיתה לידי,ושיכנעה אותם להרע לי? למה אחרי כל מה שעברתי,אני לא מאושרת? לא מגיע לי להיות? ביגלל חברות מטומטמים שמרגישם שכאילו הם "עוזרים לי" מסקנה אחת הגעתי אלייה,למרות שלקח המון זמן "חברות הן עברות", "חברים הן אויבים" וכולם שונאים את כולם,מרמים,משקרים,והונים.. מה שאני יודעת שאני לא כזאת? אז למה כל הטובים נידפקים? תודה למי שמגיב סיוון
אני לא בתקופת משבר או יאוש,אני אחרי והחיים שלי בהרבה יותר טובים.. אז הינה הקטע {ואל תחשבו שאני במשבר כי אני לא, כתבתי זאת לפני} הייתי נאיבית,האמנתי לכולם... זה מה שגרם לי להיות עם השנים..יותר סגורה ופחות מאמינה בעצמי. מי היה מאמין שאת גיל ההתבגרות אני יעבור עם המון מיכשולים ודמעות? אני לא האמנתי ולו לרגע אחד-בעצמי שיש לי כוח לעבור את הגיל הטיפש עשרה הזה.. אבל שלא מאמינים וכולם נגדך..אין כח..ואת הופכת לסמרטוט שדורכים עליו וזה מה שהייתי.. וזה מה שכאב..שזה באמת היה שם..כתוב על הקירות כאן בתוך הרגשות והלב,אבל העלמתי עיין.. והמשכתי שהיה שם את מה שידעתי ממזמן.את האמת שאמרה לי "לעזוב את כולם ולהתמקד בעצמי,כי אני סובבת סביב שקרנים שלא מסוגלים להביט בי בעיניים ולומר לי שיקרתי" וזה עצוב כ"כ שאני לא מאמינה לאנשים,שבשיחה שהיתה לי עם הבחור שאהבתי הבנתי..דבר או 2 על עצמי ועליו.. שאני לא נותת לאף אחד להתקרב אליי ביגלל הנסיבות וביגלל מה ואיך שהתגלגל הכל..בחיי זה היה מיאש.. אני לא יודעת מהיכן להתחיל..יש לי המון מה לומר..אני מרגישה כאילו יש לי בלבלות במוח,ברגשות,ובלב. שאני לא מי שאני אלא משהי אחרת,למרות שיודעת שזאת אני. לא נתנו לי לראות את האמת,שאולי הרגשתי,שאולי דמיינתי שככה צריכה להראות.. הסתירו ממני הכל..בלי להנעיד אפאף,היו נירגשים ממני כתמיד. לא רצו שאחייך..לא רצו שאוהב,רצו לטובתי "כן בטח" עם זה היה לטובתי לא היה רוצים להרע לי נכון? רוצים לעשות טוב? למי שאתה אוהב ומגיע לו אפילו עם הוא חבר, או ידיד, או חבר נפש, וכאלו.... אין דבר יותר חולני מאשר שפוגעים בך... זה מביא אותך לנקודה שאינך יכול לסמוך על אף אחד. הבחור שאהבתי ושדיברתי איתו שאל אותי: "למה את לא סומכת על אף אחד? למה אין לך אמון באנשים?" רואים? אפילו הבחור ראה את זה.. כולם ראו חוץ ממני. מה הייתי אומרת לו? "תשמע ביגלל שפגעו בי,וביגלל שאהבתי אותך וגרמו לי להאמין שאתה לא מי שחשבתי ביגלל זה לא מאמינה באף אחד,אין לי את היכולת לסמוך משהו וקשה לי להתקרב פיזית ונפשית" ככה הייתי אומרת לו? אם הייתי יכולה להזיז דברים,לתקופה ההיא. לתיכון למקום שבו התרחשה האהבה שלי הכי גדולה,הביטחון שלי,הכנות,הנתינה,האהבה לעצמי. למה כל זה היה חייב להתפרק לי בין הידיים? ועוד בידי אלו שטענו שהם אוהבים והם שם בשבילי "החברים שלי" שהיו שם,למה דווקא הם? מה לא יכל להיות משהו אחר? ביגלל הקינאה שהיתה לידי,ושיכנעה אותם להרע לי? למה אחרי כל מה שעברתי,אני לא מאושרת? לא מגיע לי להיות? ביגלל חברות מטומטמים שמרגישם שכאילו הם "עוזרים לי" מסקנה אחת הגעתי אלייה,למרות שלקח המון זמן "חברות הן עברות", "חברים הן אויבים" וכולם שונאים את כולם,מרמים,משקרים,והונים.. מה שאני יודעת שאני לא כזאת? אז למה כל הטובים נידפקים? תודה למי שמגיב סיוון