סתם משהו שכתבתי.... ט?....

[כבר לא ילדה4]

סתם משהו שכתבתי.... ט?....

האמת שכתבתי את זה מזמן... אבל זה כל כך נכון ומשקף את התקופה הזו...


"אני עייפה...
כל כך עייפה מעצמי...
אני מפנטזת על נפילה כזו שתחייב אותי לנוח...מייחלת לרגע כזה שהרגליים לא יחזיקו אותי...
אני רוצה להתעלף...לצנוח...לנוח...

סוג של פנטזיה..שרק ככה אני באמת אצליח לנוח קצת...שרק ככה יהיה לי קצת שקט מעצמי...
רק בהתמוטטות מוחלטת אני אצליח להיות עם הראש שקט...בלי מחשבות...בלי רעש...
רק קו אחד ארוך בלי תוכן...

אני לא חושבת שאי פעם אני באמת אצליח להניח לעצמי כמו שאני מייחלת..
שאני אצליח להשיג את השקט הזה שאני כל כך רוצה...

פנטזיה בלתי ניתנת למימוש..
משהו שלא קיים...

וכרגע לשם שינוי אני לא מדברת על המוות..אני מדברת על שקט...
פשוט שקט...
אבל שקט מבפנים...

זה הזוי עד כמה שאנשים תופסים אותי כאדם מאוד רגוע...מאוד שקט...
לא פעם ולא פעמיים אמרו לי "הלוואי עליי השלווה והרוגע שיש לך"
אירוני קצת לא?...
באותו הרגע אני פשוט לא יודעת אם לצחוק או לבכות...
רוב הפעמים שזה קורה מאוד בא לי לצרוח...פשוט לצרוח...
כאילו שהצרחה הזו תנפץ את הבועה שלי ושלהם..
תוציא אותי מהכלא של עצמי...
כאילו שדווקא מתוך הצרחה הזו יגיע אליי השקט..

יש לי תמונה כזו של המון בועות מתעופפות..בתוך כל אחת מהן יש תמונה של משהו אחר..מחשבה אחרת..תקופה אחרת...הן מתעופפות סביבי ומלחששות...
כל הזמן מטיילות...כל הזמן מקיפות אותי...אף אחת מהם לא באמת נמצאת ולא באמת איננה...
הצרחה הזו היא כמו חץ...
כמו ירייה מדויקת של חץ שפוגע בכל הבועות האלו...אחת אחרי השנייה...
משאיר רק את הטיפות שניתזות באוויר ונבלעות אל תוך הקרקע...
הכל מתנדף אל ערפל נקי...
ואפשר לנשום...
הכל הופך לשקט...
בדיוק כמו הימים האלו כשאתה קם בבוקר ויוצא אל הרחוב אחרי לילה של מבול ויכול להריח את הגשם...
להריח את הניקיון של האוויר ולהרגיש את הרוגע..
את השקט הזה אחרי הסערה...
כזה שקט אני רוצה בראש...

אני עייפה..."

 

[מייפלס]

רק להגיד שמזדהה

 

[כבר לא ילדה4]

 

[Blackbird fly]

הפסקה האחרונה...

יכולתי מאוד להזדהות איתה.
את יודעת, החלום הקטן שלי לתקופה הזאת הוא לנסוע לאיזה יער, או חוף, עם מישהו שיבין את זה ומוכן להיות שם איתי, שאין בו אף אחד אחר ברדיוס של חמישים ק"מ, ופשוט לדפוק צרחה.
מרגיש לי שאם אוציא את הצרחה הזאת, אני אוכל להתרוקן מלפחות חלק מהרע, ובמקום שיתפנה למלא בקצת טוב. כי יתפנה מקום, ואולי הטוב יתפוס את המקום הזה.
אולי כשכל הרעש בפנים ישתחרר יהיה מקום לשקט.
אם את צריכה לצרוח- תצרחי. את נשמתך. אם לא יעזור, מקסימום יכאב הגרון כמה דקות...
בינתיים מאחלת לך שתצליחי להשיג לעצמך איזו מנוחה טובה ומספקת, ושקט רגוע ונעים...

 

[כבר לא ילדה4]

תודה..

תודה על התגובה..
על המילים שלך...

הלוואי וידעתי לצרוח....
אין לי מושג איך צועקים...צורחים...
אין לי מושג איך בוכים...
לא יודעת מה זה בכלל....
הלוואי וידעתי איך...

 

[Blackbird fly]

אני חושבת...

שאולי, אם תהיי במקום בו אף אחד לא ישמע אותך ואף אחד לא ישפוט אותך, אולי תרגישי יותר משוחררת ותצליחי להוציא את כל זה ממך...
ולבכות... לפעמים זה עוזר, לפעמים גם זה נותן קצת שקט...
תנסי את זה-
http://www.youtube.com/watch?v=WNY_byDI6Kg
תחשבי על מישהו שאת אוהבת... מישהו שעושה לך נעים בחדרי הלב...

 

[כבר לא ילדה4]

תודה..

על המילים שלך...
ניסיתי את זה כבר
הלכתי להרים כמה פעמים אל ההרים... לאיזה חור שאין בו אף אחד...
זו מעין נקודה כזו שיש לי שאני בורחת אליה כשקשה מדי עם הכל...
יושבת ושומעת מוזיקה ב MP שלי..
למולי נוף מדהים של תהומות והרים שנישאים לשמיים.. ציפורים חגות מלמעלה.. (נראה שאלו עורבים אבל לא בטוחה...

)
שקט מדהים ויופי שאין לתאר... זה ממש חור יפיפה באמצע שום מקום...
וניסיתי... ניסיתי לצעוק.. רציתי לצרוח....
אבל אני לא יודעת איך... זה משהו שפשוט לא יוצא ממני...
הקול הצורח הזה לא יוצא מתוכי...
הזכיר לי עכשיו משפט משיר של אביב גפן: "השתיקה שלי, היא הצרחה הכי גדולה שלי....."
זה הגיע למצב בו הפסיכולוגית נורא דאגה וביקשה ממני לא ללכת לשם כשאני במצב כל כך רע פשוט בגלל שכל התהומות האלו שאני נעמדת למולם עם ידיים פרושות באוויר והרוח שמלטפת את כל הגוף...בסופו של דבר גורמת לי לרצות לקפוץ למטה.....

ואז אולי עדיף שברגעים קשים למרות כל הטוב שהשקט והמקום עושים לי עדיף שאתרחק לפעמים כי במקביל המקום הזה מהווה גם טריגר מאוד גדול לסיים את הכל בשנייה אחת... והיא נורא דאגה לי...
אז מתוך המקום המאוד כנה שלי מול עצמי הבנתי שאולי באמת עדיף לי לפעמים לא לנסוע לשם... שזה באמת יכול להיות מסוכן וברגע של שנייה אחת אני פשוט לא אהיה חזקה מספיק כדי לא לקפוץ...
אז ניסיתי... הצרחה לא יצאה ממני... גם לא דמעות....
רק כאב עצום... ורוח על הגוף שנתנה לי להרגיש פיזית.. שאני מרגישה משהו... שאני עוד בחיים איכשהו...
זה תמיד ישאר המקום שלי... הנקודה שלי...
בתקופה האחרונה אני חושבת עליו הרבה... רוצה לנסוע לשם.. לשבת קצת...
במקביל אני יודעת שאם אני כנה עם עצמי לרגע... עכשיו זה יכול להיות מאוד מסוכן לי... ועדיף שאחכה עם זה...
הלוואי וידעתי לצרוח,
לבכות..
לשחרר איכשהו את כל מה שקורה בפנים בדרך שהיא לא פגיעה עצמית...
הלוואי...
הנה הצלחת להוציא ממני עוד קצת שחשבתי שנעלם ממני..
להתחבר קצת יותר אל עצמי...

מקווה שהיום הנוראי הזה יעבור לי מהר...
יש לי מבחן בקורס מעיק ברמות מטורפות... כל הקורס הזה הוא טריגר אחד גדול....
אחריו אני פשוט רוצה לישון ימים...
להרגיע הכל מלבד המועקה הזו והרעש הזה בראש...
תודה לך יקרה על שעזרת לי להוציא מעצמי עוד קצת...
באמת.. זה לא מובן מאליו עבורי...
תודה לך יקרה...

 

[התקווה שבתוכי]

שקט

אני כל כך מזדהה עם הרצון הזה לשקט פנימי, למנוחה ורגיעה פנימית.
אני חיפשתי אותו המון זמן, בכל המקומות הנכונים וגם אלה שלא. רק ממש לאחרונה מצאתי כמה פינות חבויות בהן יש שקט.
אני אומרת לעצמי שמותר להיות חלשה, וגם לאחרים. אני אומרת כשאני רוצה קצת לבד, מרשה לעצמי להיות ״לא נחמדה״ וזה נותן לי שקט...

את יכולה להגיד שאי אפשר יותר, שאת צריכה לבד או ביחד (מה שמתאים)
מותר לך בדיוק כמו שמותר לכל אחד.
אל תגיעי להתמוטטות פיזית, תשמרי על עצמך...

ואולי אפשר לצעוק בכתיבה, להקיא את כל האיכסה לתוך הדף דרך המילים, ואז לנסות למלא את החלל במילים אחרות, טובות ומאפשרות יותר...

 

[כבר לא ילדה4]

יקרה..

הלוואי שמבחינת אנשים.. היכולת הזו להגיד מה אני רוצה או צריכה ברגע מסויים... הלוואי ויכלתי...
פשוט מול העולם אני מסכה אחת ענקית...

בנוגע לכתיבה... נגעת בנקודה הכי משמעותית אצלי...
אני לא יודעת לצרוח... לא יודעת לכתוב... רוב הזמן גם להיות לבד מסוכן עבורי..
אפילו לדבר את הדברים אני לא באמת יודעת...
שותקת רוב הזמן ועוטה חיוך תמידי עם סיסמה תמידית של "יהיה בסדר" "הכל בסדר"...

אבל לכתוב זה אחד הדברים שליוו אותי כל החיים שלי...
יש לי כל כך הרבה דברים שכתבתי לאורך השנים...
זו הדרך שלי לדבר כי לדבר אני לא יודעת...

תודה לך יקרה על התגובה הזו...
מחבקת חזק..
ושולחת המון כוחות ואהבה..

 

[מייפלס]

אני זוכרת את תקופת השתיקה שלי

זה היה נורא ואיום ... רצו להעיף אותי מהטיפול ... הייתי בבריאות הנפש ...
אבל למדתי לדבר וגיליתי שזה לא כזה נורא ...

 

[התקווה שבתוכי]

יקרה

הכתיבה היא אחת מהדרכים בהן אפשר להיות בטיפול.
זו גם אחת הדרכים היותר קשות, סובייקטיבית, משום שהמטופל באמת לא מסוגל לדבר את הכאב.
אני רק לאחרונה באמת התחלתי לדבר, וגם אני מרגישה שיש דברים שעדיין לא נוגעת בהם.
עד לנקודה הזו אני כתבתי והבאתי את זה איתי לטיפול, או כל דרך אחרת...
(הייתה לי פגישה בה המטפלת דיברה, ואני סימסתי לה תשובות)

מה את אומרת?
את יכולה לאגור כוח ולהביא את הדברים לפגישות?

 

[כבר לא ילדה4]

קטע שאת כותבת לי את זה...

פשוט כי זה מה שאני עושה בטיפול...
כבר הרבה שנים...
אני שולחת מיילים ארוכים לפסיכולוגית שלי...היא עונה לי במייל על חלק מהם..
חלק מהם מדוברות בפגישות אם אני מסכימה להעלות אותם לרמה של שיח בקול...
זה בהחלט חלק משמעותי מאוד וחשוב מאוד שעוזר לי בטיפול..
זה ממש לתת לה להכיר ולהבין אותי בדרכים אמיתיות שלא יוכלו לצאת באף צורה אחרת מלבד הכתיבה...
אני יכולה להגיד שהיום הרבה יותר מהמיילים שאני כותבת כן עולים בפגישות וכן מדוברים בשיח ובקול..
לא תמיד אני מסוגלת לענות לה תשובות מעבר לכן או לא או לא יודעת... אבל זה בהחלט משהו שמוביל אותי לעוד מחשבה עם עצמי ברגע שהפגישה מסתיימת ומשם לרוב מגיעות עוד תובנות והבנות חדשות.. הרבה מאוד פעמים גם מגיע מייל אחרי פגישה כזו וככה הטיפול באמת מצליח להתקדם לרמה קצת יותר מדוברת..
אני באמת חושבת שאני ברת מזל בנוגע לפסיכולוגית שלי... אני כל כך מעריכה אותה... היו ועדיין יש כל כך הרבה פעמים שאני פשוט מציפה אותה במיילים ולהפתעתי הרבה היא באמת ממש קוראת כל אחד ואחד מהם וזה משהו שממש לא מובן מאליו עבורי...
הדרך שלי לתקשר עם העולם בצורה אמיתית באמת זו הכתיבה...
ואני חושבת שגם אני וגם הפסיכולוגית שלי הבנו שזה חלק חשוב מאוד ומשמעותי מאוד בתהליך הטיפולי הזה...
היא פשוט באמת מדהימה... לא נתקלתי בעוד מטפלים כאלה שבאמת התאימו את עצמם אליי בצורה כל כך מכילה ואמיתית כמו שהיא עושה..
ולמרות המחשבות שזה לא מגיע לי בכלל מטפלת כמוהה.. ושאני קרציה ונודניקית ויותר מדי כותבת אני מנסה להילחם בזה...
לפעמים זה באמת מונע ממני לכתוב לה גם כשאני ממש צריכה את זה אבל אני יכולה להגיד שעם הזמן אני יותר ויותר מצליחה להשתלט על הקול הזה ולמרות הקושי והתחושה שזה לא מגיע לי ושאסור לי לכתוב לה בכלל... אני כן כותבת בסופו של דבר... וזה נותן הרבה לי.. והרבה לתהליך הטיפולי....
אני מניחה שזה פשוט מאבק מתמשך...
ואני מקווה שלאט לאט.. עם הזמן...
מתישהו...
אני אלמד ויוכל לדבר בקול את מה שאני כותבת...
למרות שכרגע זה נראה לי מרחק שנות אור ממני.... עדיין אני מקווה שיום אחד זה יקרה...
ושיום אחד הקול שלי יוכל לצאת ולדבר דרך הגרון ולא רק דרך המילים הכתובות...

וואו.. כמה הצלחת להוציא ממני...
תודה לך על התגובה יקרה...
תודה לך...
שולחת חיבוק ענק ענק...

והמון אהבה..

 

[התקווה שבתוכי]

אני שמחה לקרוא שאת משתמשת בכלי הזה.
יותר מזה, אני שמחה שאת רואה כמה הוא עוזר.

לילה שקט וטוב ככל האפשר

וד״א, אני לא ״הוצאתי״ ממך, את זו שעושה את התהליך הזה.

 

[תמרה45]

מאחלת לך את השקט הזה

מנסיון שלי מהשקט הזה, ואפילו מהרצון אליו,
מתחילה העלייה לקרות,
פתאום אתה יכול להיות לבד..
שזה נורא מיוחד..
לבד ולא מבוהל...
זה מתנה, ונראה לי שעצם השאיפה מעידה על היכולת, והמקום הזה שכנראה קיים בך.
ואותך, אני מחבקת,
מאחלת לך את השקט הנכון והטוב
ויחד איתו גם את ה"סערה" שהיא שמחת חיים,
יכולת להיות שם ושם...
מבינה וחכמה כזו!!!
עייפות- לכי לישון!! תשני....
הגוף שלנו כ"כ כ"כ זקוק לזה.. {ואולי במיוחד..}
שלך
תמרה

 

[כבר לא ילדה4]

תמרה יקרה..

תודה לך על המילים החמות..
על ההבנה...

לישון..............................
כן הלוואי וזה היה פשוט...
לאחרונה זה לא ממש הולך לי משהו...

מקווה שיגיעו ימים טובים יותר...
נלחמת בשיניים...
מנסה לנשום עמוק ולהזכיר לעצמי שזה יעבור... שזה חייב לעבור מתישהו...
אני רק צריכה לשרוד את זה בינתיים...

תודה לך יקרה...
שולחת חיבוק ענק
כוחות והמון אהבה...
שיהיה יום מקסים..

 

[חלומותשל אחרים]

זה באמת מעייף

כל השנאה העצמית הזאת, כל המלחמות שלך מול עצמך , כל הלבד הזה
זה בסדר לרצות לנוח. זה בסדר גם לקחת כמה ימים ולנוח
אבל יש קו דק בין לתת לעצמך לנוח, ולתת לעצמך לקרוס.
מחר יום חדש, מקווה שיהיה קל יותר

 

[כבר לא ילדה4]

תודה..

גם אני מקווה שאולי יהיה קל יותר...
למרות שיש לי היום מבחן מעיק במיוחד...
ניגשת ללמוד עכשיו...
לנסות שיכנס עוד משהו לראש...

חיבוק ענק יקרה...
תודה לך...

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ילדה...

אני חושבת שחלק מהרעש הוא רעש שאת עושה לעצמך-
ביקורת עצמית ושנאה עצמית שלא נותנות מנוחה.
נסי לקבל את עצמך קצת יותר, רק להיום,
לא להאשים את עצמך או לבקר את עצמך, רק להיום.

מקווה בשבילך ליום קל יותר.
http://www.youtube.com/watch?v=SVKyjORITBY

 

[maya228]

וואו כתבת בדיוק את מה שאני מרגישה!

גם אני נמצאת בתוך השקט הזה וגם אני עייפה מאוד מאוד,
הטיפול שלי לא תמיד מצליח כי גם אני לא מדברת, זה לא קל להוציא הכל החוצה, את כל השנאה העצמית הנוראית הזו.
אני מקווה שהטיפול יעזור לשתינו

מאיה

 

[כבר לא ילדה4]

רק שמחבקת חזק

מצטערת שאין בי עוד מילים כרגע...
רק שחשוב לי להגיד לך תודה על התגובה וההתייחסות..
ולשלוח חיבוק ענק..