jellybelly1
New member
סתם לשתף ט'
פוחדת. עוד כמה ימים מתחילה ללמוד. מרגישה לא מוכנה ושלא רוצה את זה. עם התרופה הקודמת אפקסור הייתי מין רובוט מתפקד ויעיל שעשה דברים כי צריך בלי לחשוב על התועלת שתצא מהם. ועם התרופה החדשה אני מחפשת מוטיבציה לכל דבר קטן. גם לקום מהמיטה ולצחצח שיניים בבוקר. מה שמחזיק אותי לשרוד את היום זה תחנות קטנות ביום שתהיה לי בהם איזושהי הנאה. ארוחה טעימה שבישלתי. סדרה בטלוויזיה, קניות... שום דבר שהוא לא שטחי וחומרני... או אפילו מערב אנשים אחרים... אני מצד אחד כך כך בודדה ומצד שני מזמן מאמינה שיש בי איזה דפקט קשה. וחוסר הנוחות שלי עם אנשים לא תיעלם. אני לא מאמינה לאף אדם שמפגין כלפיי רגש חיובי, חשדנית, והאפשרות השנייה זה להיות בחברת אנשים קרים שלא רואים אותי ולא מתעניינים בי. שזה הפתרון שמצאתי עד היום... מאמינה שגם מי שמחבב אותי בכנות לא יעבור הרבה זמן עד שיגלה מי אני יתאכזב ויעלם. ומפחיד במיוחד להינטש. מעדיפה להיעלם כשעוד הרושם חיובי.
הפואנטה שאני מרגישה ריקה מכל מה שמזין אדם רגשית ורוחנית. ואני מוצאת את הסיפוק הזה באובססיות לאוכל לקניות...
לא יודעת איך לקרב אליי אנשים טובים. למרות שלפני כן צריכה אולי להחליט שמגיע לי.
דבר אחר, ירדתי הרבה במשקל במהלך החופשה. אני לא מצליחה להבין את הראש שלי. אני לגמרי רואה את הכיעור ואיך אנשים נרתעים. והדבר האחרון שרוצה זה לעורר מסכנות. מצד שני מרגישה שזאת עוד קרן אור יחד עם הדברים האחרים. מה שאני רואה במראה מוצא חן בעיניי. לפעמים חושבת שמה שמוצא חן זה שהדמות שמשתקפת היא כל כך לא אני. לא מזדהה איתה. כאילו מתתי בחיים או נחטפתי ע"י חוצנים והחליפו אותי ביצור הזה שכולם חושבים שהוא אני.
הגוף שלי כל כך חלש. מחשבות על מה יקרה אם פתאום אתמוטט ואמות צצות די לראשונה אחרי שנים של מחלה. לא יודעת למה. מזיקה לגוף בדרכים קיצוניות יותר פחות אכפת לי פחות דואגת. אני לא רוצה למות בלי הכנה...
ואיך אתפקד בלימודים? נסיעות ומאמץ פיזי ומתח וחרדה... מדחיקה שהסיוט מתחיל. אלוהים יעזור
פוחדת. עוד כמה ימים מתחילה ללמוד. מרגישה לא מוכנה ושלא רוצה את זה. עם התרופה הקודמת אפקסור הייתי מין רובוט מתפקד ויעיל שעשה דברים כי צריך בלי לחשוב על התועלת שתצא מהם. ועם התרופה החדשה אני מחפשת מוטיבציה לכל דבר קטן. גם לקום מהמיטה ולצחצח שיניים בבוקר. מה שמחזיק אותי לשרוד את היום זה תחנות קטנות ביום שתהיה לי בהם איזושהי הנאה. ארוחה טעימה שבישלתי. סדרה בטלוויזיה, קניות... שום דבר שהוא לא שטחי וחומרני... או אפילו מערב אנשים אחרים... אני מצד אחד כך כך בודדה ומצד שני מזמן מאמינה שיש בי איזה דפקט קשה. וחוסר הנוחות שלי עם אנשים לא תיעלם. אני לא מאמינה לאף אדם שמפגין כלפיי רגש חיובי, חשדנית, והאפשרות השנייה זה להיות בחברת אנשים קרים שלא רואים אותי ולא מתעניינים בי. שזה הפתרון שמצאתי עד היום... מאמינה שגם מי שמחבב אותי בכנות לא יעבור הרבה זמן עד שיגלה מי אני יתאכזב ויעלם. ומפחיד במיוחד להינטש. מעדיפה להיעלם כשעוד הרושם חיובי.
הפואנטה שאני מרגישה ריקה מכל מה שמזין אדם רגשית ורוחנית. ואני מוצאת את הסיפוק הזה באובססיות לאוכל לקניות...
לא יודעת איך לקרב אליי אנשים טובים. למרות שלפני כן צריכה אולי להחליט שמגיע לי.
דבר אחר, ירדתי הרבה במשקל במהלך החופשה. אני לא מצליחה להבין את הראש שלי. אני לגמרי רואה את הכיעור ואיך אנשים נרתעים. והדבר האחרון שרוצה זה לעורר מסכנות. מצד שני מרגישה שזאת עוד קרן אור יחד עם הדברים האחרים. מה שאני רואה במראה מוצא חן בעיניי. לפעמים חושבת שמה שמוצא חן זה שהדמות שמשתקפת היא כל כך לא אני. לא מזדהה איתה. כאילו מתתי בחיים או נחטפתי ע"י חוצנים והחליפו אותי ביצור הזה שכולם חושבים שהוא אני.
הגוף שלי כל כך חלש. מחשבות על מה יקרה אם פתאום אתמוטט ואמות צצות די לראשונה אחרי שנים של מחלה. לא יודעת למה. מזיקה לגוף בדרכים קיצוניות יותר פחות אכפת לי פחות דואגת. אני לא רוצה למות בלי הכנה...
ואיך אתפקד בלימודים? נסיעות ומאמץ פיזי ומתח וחרדה... מדחיקה שהסיוט מתחיל. אלוהים יעזור