סתם, ככה, מתגעגעת.
סתם פתאום באמצע החיים, שהגעגועים שוטפים אותי ואני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.. שוב המחשבות האלה, "מה אם..", ואיך היה אפשר למנוע את זה, וכל החרא הזה...כי אי אפשר לשנות את העבר, וכנראה שאי אפשר היה למנוע את זה. וסתם, פתאום אני רוצה שהוא יהיה כאן. שהיינו חוגגים לו יום הולדת 24 ביום שבת האחרון, וצוחקים עליו שהוא כבר זקן, עם רגל אחת בקבר. ואולי להגיד לו שקבלתי 90 בבגרות במתמטיקה. לא משהו. ל-5 היה פאקטור, אז מלא קבלו 100. והייתי שואלת אותו אם לעשות את הבגרות החוזרת, והוא היה עונה לי "כן" בציניות, ואז צוחק עלי שאני משוגעת ו-90 זה ציון טוב. אני אפילו לא זוכרת כמה הוא קיבל בבגרות. אבל לו זה במילא לא משנה. הוא כבר לא יהיה צריך ציונים טובים כדי להתקבל לאוניברסיטה. הלוואי, שהוא היה רואה את התינוק של גלית, שהוא כבר בן יותר משלושה שבועות. והלוואי שהתינוק לא היה נקרא על שמו. אני רק רוצה לראות אותו עוד פעם..זה יותר מדי לבקש? לראות את אח שלי? כנראה שבעולם הזה, זה כן. רוצה שהוא יהיה כאן, אפילו רק לקצת, אפילו אם נצטרך להפרד עוד פעם. 4 שנים ו-9 חודשים זה המון זמן לא לדבר איתו. אולי כבר הייתי צריכה להתרגל, להשלים עם זה, כמו שכולם אומרים. אולי הייתי צריכה כבר לשכוח. או אולי זה פשוט מה שהייתי רוצה לעשות, לשכוח שהיה לי אח. למרות שאני גם רוצה לזכור. בעצם, אני לא ממש יודעת מה אני רוצה. הלוואי שיום אחד אני יתעורר, והוא שוב יהיה כאן. כאילו זה היה רק סיוט שנמשך כמה שנים. או שאולי אני אוכל להעמיד פנים, שביום שישי כשהדלת נפתחת, אני כבר לא מקוה שזה יהיה הוא, שחוזר מהצבא. כי אני יודעת בתוכי שהוא כבר לא יחזור. הלוואי שלא הייתי כועסת עליו, כאילו באמת היתה לו ברירה. הוא באמת לא בחר למות, אני יודעת. אבל הוא בחר קרבי..ואני מבינה את זה. אבל גם קצת-הרבה כועסת... והלוואי, שהייתי יכולה להגיד לו את כל זה, ולא לכתוב את זה כאן.
סתם פתאום באמצע החיים, שהגעגועים שוטפים אותי ואני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.. שוב המחשבות האלה, "מה אם..", ואיך היה אפשר למנוע את זה, וכל החרא הזה...כי אי אפשר לשנות את העבר, וכנראה שאי אפשר היה למנוע את זה. וסתם, פתאום אני רוצה שהוא יהיה כאן. שהיינו חוגגים לו יום הולדת 24 ביום שבת האחרון, וצוחקים עליו שהוא כבר זקן, עם רגל אחת בקבר. ואולי להגיד לו שקבלתי 90 בבגרות במתמטיקה. לא משהו. ל-5 היה פאקטור, אז מלא קבלו 100. והייתי שואלת אותו אם לעשות את הבגרות החוזרת, והוא היה עונה לי "כן" בציניות, ואז צוחק עלי שאני משוגעת ו-90 זה ציון טוב. אני אפילו לא זוכרת כמה הוא קיבל בבגרות. אבל לו זה במילא לא משנה. הוא כבר לא יהיה צריך ציונים טובים כדי להתקבל לאוניברסיטה. הלוואי, שהוא היה רואה את התינוק של גלית, שהוא כבר בן יותר משלושה שבועות. והלוואי שהתינוק לא היה נקרא על שמו. אני רק רוצה לראות אותו עוד פעם..זה יותר מדי לבקש? לראות את אח שלי? כנראה שבעולם הזה, זה כן. רוצה שהוא יהיה כאן, אפילו רק לקצת, אפילו אם נצטרך להפרד עוד פעם. 4 שנים ו-9 חודשים זה המון זמן לא לדבר איתו. אולי כבר הייתי צריכה להתרגל, להשלים עם זה, כמו שכולם אומרים. אולי הייתי צריכה כבר לשכוח. או אולי זה פשוט מה שהייתי רוצה לעשות, לשכוח שהיה לי אח. למרות שאני גם רוצה לזכור. בעצם, אני לא ממש יודעת מה אני רוצה. הלוואי שיום אחד אני יתעורר, והוא שוב יהיה כאן. כאילו זה היה רק סיוט שנמשך כמה שנים. או שאולי אני אוכל להעמיד פנים, שביום שישי כשהדלת נפתחת, אני כבר לא מקוה שזה יהיה הוא, שחוזר מהצבא. כי אני יודעת בתוכי שהוא כבר לא יחזור. הלוואי שלא הייתי כועסת עליו, כאילו באמת היתה לו ברירה. הוא באמת לא בחר למות, אני יודעת. אבל הוא בחר קרבי..ואני מבינה את זה. אבל גם קצת-הרבה כועסת... והלוואי, שהייתי יכולה להגיד לו את כל זה, ולא לכתוב את זה כאן.