סתם ככה- בלי שום סיבה

[אור העצובה]

סתם ככה- בלי שום סיבה

אחרי שבוע של שפעת שזרקה אותי למיטה. מנסה להתאושש. ומה שהכי מוזר זה שבמהלך השבוע הזה כאילו התעוררה אצלי התובנה שאמא מתה ולא אראה אותה לעולם. שזה נכון ואמיתי. עד עכשיו, שנה ושלושה חודשים כמעט ולא הצלחתי לדמיין את הפנים שלה, להזכר בקול, להתגעגע, נשלטתי על ידי פחד והדחקה. ופתאום זה מתחיל להתעבד. וזה כל כך כואב. אני פוחדת שלעולם לא אחזור להיות מי שהייתי. חסר לי חלק. החודש אמור היה להיות יום הולדת, כזה שבו אנחנו נפגשות בבית קפה עם הבנות שלי... ובמקום זה יש בית עלמין. מרגישה שאמא פשוט נעלמה לי. לא פרידה, לא כלום. מחפשת נקודות אחיזה. מוצאת- בילדים האהובים שלי שאני האמא שלהם. פוחדת מסרטן. נראה שהוא בכל מקום. אורב וממתין לקרבן הבא. ומתגעגעת. כל כך כל כך מתגעגעת לאמא שלי שאני כל כך כל כך אוהבת.

 

[ענבר לבקוביץ]

אור יקרה

עצוב לי לקרוא שהיית חולה, אולי ההתמודדות הקשה עם אבא ועם אחיך נתנה אותתיה, והגוף אמר את דברו. את באמת עוברת ימים קשים והתמודדויות בהרבה חזיתות.
לגבי התובנות- את כנראה, באופן טבעי, מעבדת את האובדן הקושי, וגעגועים וכאב עז מציפים אותך.
אני לא חושבת שתחזרי להיות מי שהיית, תהיי אור, אבל אחרת..
מאד הזדהיתי עם מה שכתבת על יום הולדתך, גם עבורי יום ההולדת, היה יום קשה ועצוב מאד בשנים הראשונות לאחר שאבי נפטר. רק השנה הצלחתי למצוא בו גם קצת שמחה.

 

[אור העצובה]

לענבר

שוב - תודה כל התגובה. גם אני חשבתי שהמערכת החיסונית נחלשה מהעומס שרובץ עלי... וכן, אני אכן מעבדת את האבל ויודעת שלא אחזור ל"אני" שלפני וגם על זה אני מתאבלת. חושבת על זה שבחרת את התחום הכל כך קשה הזה לעיסוק. האם יש בזה משהו מחסן? רוח מכל מה שקשור במוות.... העניין אתי הוא שיש לי דמיון מאוד מוחשי ויזואלית ובאיזשהו אופן מזוכיסטי אני מתעמקת בזכרונות הויזואליים הקשים ובלילות הקרים למשל רודפת אותי תמונת הקבר של אמא בגשם ובחושך. מרגישה פסיכית אבל זה לא מרפה.... ברציונל נראה לי שאולי אם הייתי מאבדת אמא בשיבה טובה, תהליך שחששתי ממנו, לראות את אמא מזדקנת, אולי הייתה קבלה מסויימת של הסוף לעומת אדם חיוני כל כך שתוך חודש מתפוגג... שוב נסחפתי עם התהיות האלה...

 

[ענבר לבקוביץ]

תהיות

תודה שאת משתפת במחשבות.
ה"לפני" וה"אחרי", יש ביניהם סוג של יחסי אהבה- שנאה, קצת קשה להסביר את זה על הכתב, אני מבינה את האבל שלך על ה"לפני" שלא יהיה עוד לעולם, אולי "לפני" תמים יותר, פחות כואב. עבורי, אני מעדיפה את ה"אחרי", עם הכאב, מאמינה שזה עשה בי משהו טוב ורך יותר.
את שואלת על המסע האישי שלי, זו שאלת השאלות, אני חושבת שזה משהו שהעסיק אותי תמיד, אבל אין ספק שהחוויות האישיות שלי היו מכוננות מבחינה אישית ומקצועית כאחת. אני מרגישה גם תחושת מלאות ושליחות וכנראה יש בזה סוג של ריקוד אין סופי עם מחול השדים שלי.
לגבי הדימיון- אני שומעת מכל כך הרבה אנשים את המחשבה הזאת שהם חושבים שהם משוגעים, את לא משוגעת ולא מזוכיסטית! הייתי מציעה לך לעבד רגשית את הזכרונות, מניחה שזה יקל עליך. את יצירתית בכתיבה, תנסי דרכים שונות של יצירה (פיסול, ציור)

 

[אור העצובה]

לענבר

שוב תודה על התגובה והתמיכה בכלל. את מן הסתם חווה אנשים במצבי אבל באופן רציף ושוטף. הלואי שלא הייתי משתייכת אליהם בשלב הזה של החיים. אני יודעת שאני לא פסיכית אבל לא שולטת במחשבות הלא הגיוניות בעליל שלא מרפות. הכתיבה תמיד הייתה עבורי תרפיוטית- מקום מפלט אבל לצערי אין לי מקום שיהווה במה לפורקן הזה. הלוואי שהיה. מילים תמיד היו טבע שני בשבילי . בכל השפות ובכל האופנים. אמנות פלסטית אהבתי אבל פחות. נראה לי שאני חווה את הבדידות שמביא אתו האבדן של אמא. אני מקנאה בכל מי שיש לה אמא, וקנאה הוא רגש זר לי. פשוט זה לא יפה לומר אבל היה ברור מעל לכל ספק שאבא ניצול השואה החולני כל כך ימות לפני אמא ויותיר לנו שנים של יחד, ולאלוהים היו תכניות משלו ככה שגם אבדתי את אמא שנעלמה ובנוסף קבלתי את הטיפול באבא ובאחי. אז קצת נשברתי. קורה, לא? בכל זאת יש ילדים, אחד קטן שעולה ל א'- רק תחילת המסלול.... אני אמא שלו... הבוקר בא ואמר לי "אני אעשה הכל בשביל אמא שלי" ועוד אלף משפטים של מאהב קטן שלא מותירים אף אשה עדישה... תודה לאלוהים ששלח לי אותו. ושוב - תודה לך.

 

[סנטה רוזה6]

אנחנו והחיים.....

קוראת אותך והדמעות מגיעות.. הקנאה הזאת כל כך מוכרת.
המשפט שהבן שלך אמר לך הוא כל כך מחמם ועוטף.הבן שלי (עוד מעט בן 4) גם אומר לי כאלה דברים.באמת מרגיש כמו מאהב קטן..
גם אני "חוטאת" בכתיבה ולצערי כבר הרבה זמן לא מצליחה לבטא את עצמי. כתבתי כמה שירים על אמא ולאמא (מילים ולחן) שבעיתות משבר אני חוזרת אליהם........ בהחלט חושבת שצריך את המקום לפרוק בו.זה מפנה מקום ומנקה את הנפש.ככה לפחות זה מרגיש לי.
שיהיה שבוע הכי טוב שיכול להיות

 

[אור העצובה]

לסנטה רוזה

תודה על התגובה. רגשת אותי בעצם הידיעה שיש עוד מישהי שמרגישה כמוני...כתבתי שירים ואין איפה לשתף. מאחלת גם לך שבוע הכי טוב שאפשר.

 

[אשבל1]

אם תרצנה, נשמח לקרוא את השירים שלכן