סתם כך לעיון
חובתם של המורים הינה להעביר את חומר הלימוד בשלימותו כשיטה,על מנת שבבוא הזמן יהיה המשך לאותה שיטה.בנוסף הדבר היחיד שיכול להשתנות (להיות מוסף)הינו הלחימה עצמה.יש ללמד את הלחימה המסורתית ולהקפיד על החוקים.בנוסף ניתן לפתח באמצעות הטכניקות הקיימות באותה שיטה שילוב שיתאים למתלמד.האחד יעדיף רגליים השני ידיים.אין להגביל את הלחימה במשורה על פי השיטה.יש לאפשר פיתוח אישי או באמצעות המורה לראייה כללית רחבה.כאמור הלחימה לא תהיה מוגבלת ותהווה מענה לכל מצב ושיטה אחרים.אולם האבחנה בין השיטה המסורתית תשמר.לא יתווספו אליה אלמנטים משיטות אחרות. תמיד ידע התלמיד להבדיל בין השיטה לתוספות.כך שבתחרות לא ילחם בצורה שונה לדוגמא במקום קונג פו יהיה זה אגרוף תאילנדי או שיטה יפנית או קיק בוקסינג.מורים רבים חוטאים ולא מתוך כוונה,להיפך מתוך הצורך לתת את מה שהם מאמינים בו.וימצא שמורה השולט בקאטות ישקיע בלימודם יותר מאשר בקרבות או טכניקה או כל דבר אחר.מורה שהוא לוחם עלול להשקיע יותר באומנות הלחימה ולשלב בה טכניקות כהבנתו מנסיונו.לכן נמצא תמיד הבדלי רמות.האומנות משתקפת מעיני המורה ומועברת כהבנתו.גם הטכסיות הסמליות,התעודות והמבחנים מושפעים ממישהו היושב למעלה ומכתיב,כל עוד הינך תחת חסותו.קשה לא פחות ללמד בצורה מסורתית,רבים רוצים מיד ליהפך ללוחמים. יש לדעת שאין קצורי דרך,אם יהיה לוחם שלמד מהר מידי אף בגלל כישרונו עדיין יחסר לו הנסיון. גם הרוחניות המתפתחת נרקמת עם הזמן.אני הייתי בין שמונת הנבחנים הראשונים בארץ בפעם הראשונה.הייתי בסך הכל חגורה כחולה שנתיים אימונים עברתי את נבחינה לשחורה בהצלחה הייתי הצעיר מכולם.ללחום ידעתי (כך חשבתי) עקב הצלחותי. לאחר מכן היתה בי תחושה שאיני יודע דבר והשקעתי 120 שעות אימון בחודש ללא מורה.מיד לאחר הבחינה התחלתי ללמד והיו לי 100 חניכים. אימנתי גם את החניכים של המורה,כך שבסך הכל היו 200 חניכים ואני הייתי בגיל 21 ללא שום ידע ונסיון בהדרכה.הגעתי למסקנה שאין אדם שלמד הכל,אפילו בשיטה אחת.שילמד את כל הקאטות והטכניקות ויהיה לוחם זה עדיין לא מספיק.מי שלמד הכל מפסיק להתפתח,זו דעתי.אין יכולתו המבצעית וידיעותיו של המורה חשובות אם אינו יודע להיות מורה.עבור תלמידים מתחילים לעיתים עדיף מורה שאינו לוחם אך יודע להעביר חומר.למען התפתחות אישית אין להיתפס לשיטה ולהאחז בה כתורה מסיני.זה טוב עבור המסורת וההמשכיות.אך כמו שברוס לי פיתח את שיטתו והוסיף מי שיצמד לשיטתי גם יהיה מוגבל.זכורים לי דבריו של "אימי" האבא של הקרב מגע,הוא הביא זאת לצה"ל אך תמיד טען שכל אומנויות הלחימה הינן הגנה עצמית כולל ברוס לי. ההגנה העצמית או ה"קמי" קרב מגע ישראלי ברובו תעתיק מאומנויות לחימה רבות ואין בו מקוריות.המקוריות היחידה שבו היא השילוב בין השיטות וישום חלקי מהם.זוהי הגדולה שבשיטה זו.איני טוען שהיא הכי טובה אולם היא מגוונת.כך גם אצל דניס הנובר שהתחיל עם כולם כמעט מההתחלה ויצר דרך וסגנון.אין הרבה יופי אלא הרבה כוחניות ללא גבולות,רואים זאת בתחרויות. לטעמי אומנות לחימה עליה להראות יפה ואסטתית. קיים פתגם האומר"כאשר הינך נלחם,על הצופה מהצד יש להנות מיופי הלחימה.לענין חישולים וכוחניות אמר מי שאמר:ככל שתהיה חזק הינך יכול להילחם עד שיפסו כוחותיך,לאחר מכן תובס. ברור שהחוכמה היא להילחם ללא לוחמה.כתבתי סתם כך לעיון. בברכה אביר
חובתם של המורים הינה להעביר את חומר הלימוד בשלימותו כשיטה,על מנת שבבוא הזמן יהיה המשך לאותה שיטה.בנוסף הדבר היחיד שיכול להשתנות (להיות מוסף)הינו הלחימה עצמה.יש ללמד את הלחימה המסורתית ולהקפיד על החוקים.בנוסף ניתן לפתח באמצעות הטכניקות הקיימות באותה שיטה שילוב שיתאים למתלמד.האחד יעדיף רגליים השני ידיים.אין להגביל את הלחימה במשורה על פי השיטה.יש לאפשר פיתוח אישי או באמצעות המורה לראייה כללית רחבה.כאמור הלחימה לא תהיה מוגבלת ותהווה מענה לכל מצב ושיטה אחרים.אולם האבחנה בין השיטה המסורתית תשמר.לא יתווספו אליה אלמנטים משיטות אחרות. תמיד ידע התלמיד להבדיל בין השיטה לתוספות.כך שבתחרות לא ילחם בצורה שונה לדוגמא במקום קונג פו יהיה זה אגרוף תאילנדי או שיטה יפנית או קיק בוקסינג.מורים רבים חוטאים ולא מתוך כוונה,להיפך מתוך הצורך לתת את מה שהם מאמינים בו.וימצא שמורה השולט בקאטות ישקיע בלימודם יותר מאשר בקרבות או טכניקה או כל דבר אחר.מורה שהוא לוחם עלול להשקיע יותר באומנות הלחימה ולשלב בה טכניקות כהבנתו מנסיונו.לכן נמצא תמיד הבדלי רמות.האומנות משתקפת מעיני המורה ומועברת כהבנתו.גם הטכסיות הסמליות,התעודות והמבחנים מושפעים ממישהו היושב למעלה ומכתיב,כל עוד הינך תחת חסותו.קשה לא פחות ללמד בצורה מסורתית,רבים רוצים מיד ליהפך ללוחמים. יש לדעת שאין קצורי דרך,אם יהיה לוחם שלמד מהר מידי אף בגלל כישרונו עדיין יחסר לו הנסיון. גם הרוחניות המתפתחת נרקמת עם הזמן.אני הייתי בין שמונת הנבחנים הראשונים בארץ בפעם הראשונה.הייתי בסך הכל חגורה כחולה שנתיים אימונים עברתי את נבחינה לשחורה בהצלחה הייתי הצעיר מכולם.ללחום ידעתי (כך חשבתי) עקב הצלחותי. לאחר מכן היתה בי תחושה שאיני יודע דבר והשקעתי 120 שעות אימון בחודש ללא מורה.מיד לאחר הבחינה התחלתי ללמד והיו לי 100 חניכים. אימנתי גם את החניכים של המורה,כך שבסך הכל היו 200 חניכים ואני הייתי בגיל 21 ללא שום ידע ונסיון בהדרכה.הגעתי למסקנה שאין אדם שלמד הכל,אפילו בשיטה אחת.שילמד את כל הקאטות והטכניקות ויהיה לוחם זה עדיין לא מספיק.מי שלמד הכל מפסיק להתפתח,זו דעתי.אין יכולתו המבצעית וידיעותיו של המורה חשובות אם אינו יודע להיות מורה.עבור תלמידים מתחילים לעיתים עדיף מורה שאינו לוחם אך יודע להעביר חומר.למען התפתחות אישית אין להיתפס לשיטה ולהאחז בה כתורה מסיני.זה טוב עבור המסורת וההמשכיות.אך כמו שברוס לי פיתח את שיטתו והוסיף מי שיצמד לשיטתי גם יהיה מוגבל.זכורים לי דבריו של "אימי" האבא של הקרב מגע,הוא הביא זאת לצה"ל אך תמיד טען שכל אומנויות הלחימה הינן הגנה עצמית כולל ברוס לי. ההגנה העצמית או ה"קמי" קרב מגע ישראלי ברובו תעתיק מאומנויות לחימה רבות ואין בו מקוריות.המקוריות היחידה שבו היא השילוב בין השיטות וישום חלקי מהם.זוהי הגדולה שבשיטה זו.איני טוען שהיא הכי טובה אולם היא מגוונת.כך גם אצל דניס הנובר שהתחיל עם כולם כמעט מההתחלה ויצר דרך וסגנון.אין הרבה יופי אלא הרבה כוחניות ללא גבולות,רואים זאת בתחרויות. לטעמי אומנות לחימה עליה להראות יפה ואסטתית. קיים פתגם האומר"כאשר הינך נלחם,על הצופה מהצד יש להנות מיופי הלחימה.לענין חישולים וכוחניות אמר מי שאמר:ככל שתהיה חזק הינך יכול להילחם עד שיפסו כוחותיך,לאחר מכן תובס. ברור שהחוכמה היא להילחם ללא לוחמה.כתבתי סתם כך לעיון. בברכה אביר
