שמופי בבית
New member
סתם כי עצוב
לא, אני לא מבקשת מאף אחד לקרוא את ההודעה הזאת... יותר קל לכתוב למחשב מאשר לדף... מה זה עצוב, זה עצוב מאוד.!! בפיגוע במצר נרצחו 5 אנשים. מתוכם, שני ילדים ואימם. הילדים, נועם ומתן, ואימם רוויטל, היו ילדיו וגרושתו של אבי אוחייון. ואבי אוחייון היה מורה שלי. שנתיים למדתי עם הבן אדם תקשורת, כל יום שלישי, משעה 11 ועד שעה 3 אז הלכתי להלוויה. כי כבוד צריך לעשות, למרות שלא נראה לי שמישהו מבין 3000 האנשים שהיו שם, שם לב לקיומי... וזה היה עצוב. כל כך עצוב. בן אדם קבר ביום אחד את כל החיים שלו, את כל מה שיש לו בעולם! וזה לא, אי אפשר לדמיין את זה. כן, כולם ראו בטלוויזיה, כולם שמעו על המקרה, כן לכולם עצוב. אבל להיות שם לשמוע אותו, לראות אותו, להרגיש אותו. להרגיש את האווירה, את הידיעה, שגם פה זה לא נגמר, שיהיו פיגועים נוספים והרוגים נוספים ומתים נוספי. וילדים, ואמהות ואבות ומשפחות. אז אבי קבר ביום אחד את כל העולם שלו. כולם ראו, כולם שמעו, וכולם המשיכו הלאה. כי יש בחירות ויש מצב כלכלי חרא, ויש ביטחון ויש כיסאות. אבל מה עובר על העם הזה? מ-ש-פ-ח-ה. כל העולם ביום אחד אז אני הייתי בהלוויה, ובכיתי ובכיתי אבל עדיין לא עיקלתי. אז יום למחרת מצאתי בעיתון את ההספד שלו. ואז נזכרים ואז מבינים ואז נפל האסימון. וזהו. אז אני כבר 3 ימים רק בוכה. וכן אני יודעת שזה לא מוות שלי, ושאני צריכה להמשיך לחיות את חיי אבל איך? 3 אנשים עולם שלם משפחה שלמה ביום! הוא קבר עם הילדים את המוצצים שלהם. איך אפשר לרצוח ילד? ילד אם מוצץ. כל כך קטן ופגיע, הוא עוד לא עשה שום דבר רע. ואנחנו ממשיכים לחיות. מישהו בכלל זוכר? מישהו חושב על זה? יותר קל לנו להדחיק ולשכוח מאשר לחשוב ולבכות. אז אני בוכה, ודי לא ברור לי איך אני מתמודדת עם זה, ויש לי סיוטים בלילה, אבל אני אמשיך לחיות, אני מתגייסת ויוצאת ומבלה. והוא מה איתו, המורה לתקשורת, שעכשיו עורך את החדשות של 2, הבן אדם שלימד אותי ציניות מהיא... צעיר, בן 34 כולו, כשלמדתי הייתי ממש מאוהבת בו, ועכשיו? רק רחמים ודמעות... הרבה דמעות. ויש לו משפט, "לכם יש בן רומנטיקן שרוצה לעשות פיקניק בגשם? כי לי כבר אין. אז איך חוזרים לשגרה אחרי דבר כזה? וחברה שלי? רותם, גםהיא כל הזמן בוכה, ורק על זה מדברים, ולא ואי אפשר להבין... אז אוליל אני נסחפת, ולמי שהיה כוח לקרוא את כל ההודעה הזאת, יש לי רק בקשה אחת, אל תשכחו אותם, את נועם מתן ורוויטל, שנרצחו, רק כי היה פשוט קל לחדור למצר!
לזכרם
לא, אני לא מבקשת מאף אחד לקרוא את ההודעה הזאת... יותר קל לכתוב למחשב מאשר לדף... מה זה עצוב, זה עצוב מאוד.!! בפיגוע במצר נרצחו 5 אנשים. מתוכם, שני ילדים ואימם. הילדים, נועם ומתן, ואימם רוויטל, היו ילדיו וגרושתו של אבי אוחייון. ואבי אוחייון היה מורה שלי. שנתיים למדתי עם הבן אדם תקשורת, כל יום שלישי, משעה 11 ועד שעה 3 אז הלכתי להלוויה. כי כבוד צריך לעשות, למרות שלא נראה לי שמישהו מבין 3000 האנשים שהיו שם, שם לב לקיומי... וזה היה עצוב. כל כך עצוב. בן אדם קבר ביום אחד את כל החיים שלו, את כל מה שיש לו בעולם! וזה לא, אי אפשר לדמיין את זה. כן, כולם ראו בטלוויזיה, כולם שמעו על המקרה, כן לכולם עצוב. אבל להיות שם לשמוע אותו, לראות אותו, להרגיש אותו. להרגיש את האווירה, את הידיעה, שגם פה זה לא נגמר, שיהיו פיגועים נוספים והרוגים נוספים ומתים נוספי. וילדים, ואמהות ואבות ומשפחות. אז אבי קבר ביום אחד את כל העולם שלו. כולם ראו, כולם שמעו, וכולם המשיכו הלאה. כי יש בחירות ויש מצב כלכלי חרא, ויש ביטחון ויש כיסאות. אבל מה עובר על העם הזה? מ-ש-פ-ח-ה. כל העולם ביום אחד אז אני הייתי בהלוויה, ובכיתי ובכיתי אבל עדיין לא עיקלתי. אז יום למחרת מצאתי בעיתון את ההספד שלו. ואז נזכרים ואז מבינים ואז נפל האסימון. וזהו. אז אני כבר 3 ימים רק בוכה. וכן אני יודעת שזה לא מוות שלי, ושאני צריכה להמשיך לחיות את חיי אבל איך? 3 אנשים עולם שלם משפחה שלמה ביום! הוא קבר עם הילדים את המוצצים שלהם. איך אפשר לרצוח ילד? ילד אם מוצץ. כל כך קטן ופגיע, הוא עוד לא עשה שום דבר רע. ואנחנו ממשיכים לחיות. מישהו בכלל זוכר? מישהו חושב על זה? יותר קל לנו להדחיק ולשכוח מאשר לחשוב ולבכות. אז אני בוכה, ודי לא ברור לי איך אני מתמודדת עם זה, ויש לי סיוטים בלילה, אבל אני אמשיך לחיות, אני מתגייסת ויוצאת ומבלה. והוא מה איתו, המורה לתקשורת, שעכשיו עורך את החדשות של 2, הבן אדם שלימד אותי ציניות מהיא... צעיר, בן 34 כולו, כשלמדתי הייתי ממש מאוהבת בו, ועכשיו? רק רחמים ודמעות... הרבה דמעות. ויש לו משפט, "לכם יש בן רומנטיקן שרוצה לעשות פיקניק בגשם? כי לי כבר אין. אז איך חוזרים לשגרה אחרי דבר כזה? וחברה שלי? רותם, גםהיא כל הזמן בוכה, ורק על זה מדברים, ולא ואי אפשר להבין... אז אוליל אני נסחפת, ולמי שהיה כוח לקרוא את כל ההודעה הזאת, יש לי רק בקשה אחת, אל תשכחו אותם, את נועם מתן ורוויטל, שנרצחו, רק כי היה פשוט קל לחדור למצר!
