ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
סתם כזה
ואדים הוציא את המטבעות מהנרתיק, שלשל לכיסו הבלוי והחליפם בגיטרה. הוא מנה את המטבעות, וחייך לעצמו. שלושים ושבעה שקלים. יום מוצלח. הרים את הנרתיק והחל בדרכו לבית התמחוי. הדרך התארכה- הרי בית התמחוי נמצא בקצה הדרומי של העיר, והוא היה צריך לקבץ נדבות ליד הקניון הגדול במרכז. לעיתים קרובות תהה מדוע על בית התמחוי להיות מרוחק כל כך; ענו לו פעם כי רבים לא יכולים לשאת את עול הבושה, אך הוא ביטלם בתנועת יד. האין מסוגלים אנשים אלה לראות? ולשמוע? ולשיר, האם נבצר מהם? אם כן, אין עליהם אלא להיות מלאי תודה לאל על שנתן בידם זאת, ולא על שלא נתן בידם אחר. לאחר זמן רב הגיע ליעדו. פתח את הדלת, ונכנס. "הרי אינך מצפה כי תיסגר לה הדלת מעצמה?" שאלו אחד מהקבצנים. ואדים, כמובן, לא ציפה לכך. להפך- אפילו קיווה שלא. אהב הוא את העולם שבחוץ, והתענג לו על תחושות הקור שם. אך מכיוון שפחות או יותר היה היחידי שחש כך, הגיף הדלת אחריו. הלך, קיבל את מנת המרק הדלוח שלו, והתיישב. "ומה שלום אדוני?" פנה בנימוס אל הקבצן שמולו, אותו אחד שביקש לאגוף את הדלת. "ובכן, תוהה אני אם אהיה כאן מחר למען תשאל אותי הדבר שוב" ענה הקבצן בחיוך מריר. "ומה שמו של אדוני?" "גרשטיין. מר גרשטיין בשבילך." "ושם פרטי אין לאדוני?" "מר." "וכי אין רצון האדון לשוחח עמי?" "אין ברצוני לבלות את זמני בשיחה עם שכמותך." "שכמותי, אדוני?" "קבצנים מזוהמים." "יסלח לי האדון, אך אין הוא מדיף ריח ורדים, בלשון המעטה." "כן, זה נכון. סלח לי על גסות הרוח, פשוט אינני מורגל בחיים כגון אלו." מר גרשטיין התרווח קלות בכיסאו החורק, גומע מעט מן המרק. "לא מזמן היה לי הכול", אמר מר גרשטיין. "בית חם ואישה, חנות קטנה לכלי מטבח- אפילו כלב היה" מר גרשטיין חייך את חיוכו המריר והלא נעים לעין. ואדים היה מופתע מהמהירות בה נפתח האדם הקורא לעצמו מר. "ומה נפל בגורלך, שאוכל אתה עמי במקום זה, ולא בביתך?" שאל ואדים. "סיפור פשוט, למעשה" אמר מר גרשטיין. "האישה נפלה למשכב- סרטן, כך אמרו הרופאים. את ניתוחיה מימנתי בעזרת מכירת החנות שלי. לא שהם עזרו, כמובן. האל, בחמדנותו, לקח ממני גם אותה. אף בכלב לא יכולתי לטפל עוד, והשארתי אותו על סף דלתם של שכני- סליחה, שכני לשעבר." "אין אתה מאמין כי חמדנות האל ידה בזאת? הרי באל רחמים, ולא חמדנות." "היכן היו רחמיו בשעה שגססה אשתי, בעוד שאני מאבד את כל הוני? לא, אל תדבר איתי על רחמים." ואדים נאנח. הרי, בכל מקום יהיו האנשים שלא יעריכו מה שבידם. אל לו להצטער. מר גרשטיין השאיר את קערתו המלאה למחצה על השולחן, בעודו מפטיר איזו קללה על מליחותו של המרק, ועזב. ואדים גמע את הקערה עד תומה, והתכונן ללכת לכיוון הפארק הציבורי, שם נהג לבלות את לילותיו. הוא יצא מבית התמחוי, והחל להתהלך לו בניחותא. קול צחוק הסב את תשומת ליבו. ואדים התקרב לכיוון מקור הצחוק, ונדהם לגלות את מר גרשטיין מחייך חיוך שאינו מריר, בעודו מאמץ בחוזקה לליבו כלב. "מר גרשטיין, האם זהו....." פתח ואדים. "כלבי? כן. מסתבר שהחיים אצל שכני לא מצאו חן בעיניו כל כך" אמר, ועמד ללכת, מלווה בכלבו. "לילה טוב, מר גרשטיין!" קרא ואדים. "יורם.... " ענה והלך.
ואדים הוציא את המטבעות מהנרתיק, שלשל לכיסו הבלוי והחליפם בגיטרה. הוא מנה את המטבעות, וחייך לעצמו. שלושים ושבעה שקלים. יום מוצלח. הרים את הנרתיק והחל בדרכו לבית התמחוי. הדרך התארכה- הרי בית התמחוי נמצא בקצה הדרומי של העיר, והוא היה צריך לקבץ נדבות ליד הקניון הגדול במרכז. לעיתים קרובות תהה מדוע על בית התמחוי להיות מרוחק כל כך; ענו לו פעם כי רבים לא יכולים לשאת את עול הבושה, אך הוא ביטלם בתנועת יד. האין מסוגלים אנשים אלה לראות? ולשמוע? ולשיר, האם נבצר מהם? אם כן, אין עליהם אלא להיות מלאי תודה לאל על שנתן בידם זאת, ולא על שלא נתן בידם אחר. לאחר זמן רב הגיע ליעדו. פתח את הדלת, ונכנס. "הרי אינך מצפה כי תיסגר לה הדלת מעצמה?" שאלו אחד מהקבצנים. ואדים, כמובן, לא ציפה לכך. להפך- אפילו קיווה שלא. אהב הוא את העולם שבחוץ, והתענג לו על תחושות הקור שם. אך מכיוון שפחות או יותר היה היחידי שחש כך, הגיף הדלת אחריו. הלך, קיבל את מנת המרק הדלוח שלו, והתיישב. "ומה שלום אדוני?" פנה בנימוס אל הקבצן שמולו, אותו אחד שביקש לאגוף את הדלת. "ובכן, תוהה אני אם אהיה כאן מחר למען תשאל אותי הדבר שוב" ענה הקבצן בחיוך מריר. "ומה שמו של אדוני?" "גרשטיין. מר גרשטיין בשבילך." "ושם פרטי אין לאדוני?" "מר." "וכי אין רצון האדון לשוחח עמי?" "אין ברצוני לבלות את זמני בשיחה עם שכמותך." "שכמותי, אדוני?" "קבצנים מזוהמים." "יסלח לי האדון, אך אין הוא מדיף ריח ורדים, בלשון המעטה." "כן, זה נכון. סלח לי על גסות הרוח, פשוט אינני מורגל בחיים כגון אלו." מר גרשטיין התרווח קלות בכיסאו החורק, גומע מעט מן המרק. "לא מזמן היה לי הכול", אמר מר גרשטיין. "בית חם ואישה, חנות קטנה לכלי מטבח- אפילו כלב היה" מר גרשטיין חייך את חיוכו המריר והלא נעים לעין. ואדים היה מופתע מהמהירות בה נפתח האדם הקורא לעצמו מר. "ומה נפל בגורלך, שאוכל אתה עמי במקום זה, ולא בביתך?" שאל ואדים. "סיפור פשוט, למעשה" אמר מר גרשטיין. "האישה נפלה למשכב- סרטן, כך אמרו הרופאים. את ניתוחיה מימנתי בעזרת מכירת החנות שלי. לא שהם עזרו, כמובן. האל, בחמדנותו, לקח ממני גם אותה. אף בכלב לא יכולתי לטפל עוד, והשארתי אותו על סף דלתם של שכני- סליחה, שכני לשעבר." "אין אתה מאמין כי חמדנות האל ידה בזאת? הרי באל רחמים, ולא חמדנות." "היכן היו רחמיו בשעה שגססה אשתי, בעוד שאני מאבד את כל הוני? לא, אל תדבר איתי על רחמים." ואדים נאנח. הרי, בכל מקום יהיו האנשים שלא יעריכו מה שבידם. אל לו להצטער. מר גרשטיין השאיר את קערתו המלאה למחצה על השולחן, בעודו מפטיר איזו קללה על מליחותו של המרק, ועזב. ואדים גמע את הקערה עד תומה, והתכונן ללכת לכיוון הפארק הציבורי, שם נהג לבלות את לילותיו. הוא יצא מבית התמחוי, והחל להתהלך לו בניחותא. קול צחוק הסב את תשומת ליבו. ואדים התקרב לכיוון מקור הצחוק, ונדהם לגלות את מר גרשטיין מחייך חיוך שאינו מריר, בעודו מאמץ בחוזקה לליבו כלב. "מר גרשטיין, האם זהו....." פתח ואדים. "כלבי? כן. מסתבר שהחיים אצל שכני לא מצאו חן בעיניו כל כך" אמר, ועמד ללכת, מלווה בכלבו. "לילה טוב, מר גרשטיין!" קרא ואדים. "יורם.... " ענה והלך.
