סתם יום .....
חמישה לשבע בבוקר, שקט, דממה בבית, כולם ישנים. רק השעון מתקתק לו ורומז שיש בכלל מישהוא בבית. לפתע, חמש דקות אחר כך מצלצל לו השעון "יאללה קומו כבר!" אני והבן, היפרים שכמותינו, מזנקים מיד, כאילו אמצע היום. אני ניגשת לבת ומעירה אותה. "עוד רגע אמא, אני כבר קמה" היא אומרת. עשר דקות אחרי זה, אני והוא לבושים כבר לגמרי, היא רק יצאה מהמיטה. אני ניגשת להכין להם אוכל לבה"ס, כמובן שעבורו אני שמה רק שתי עוגיות, הוא לא יאכל יותר. אני חושבת לעצמי, כמה שזה לא פייר, הוא לוקח ריטלין ואז במשך חצי יום הוא איננו מסוגל אפילו לחשוב על אוכל, רזון שכמותו, אין לו טיפה של בשר על העצמות שלו. אם מישהו היה רואה אותו בלי חולצה הוא היה בטוח שהוא קמבודי לבן. ואני, אני לוקחת ריטלין ומצפה בכליון עינים לחוסר התיאבון, אבל זה לא מגיע ומרוב ציפיה אני נעשית יותר ויותר רעבה... ואז היא שואלת, "זכרתם לצחצח שיניים אמא?", "לא מותק" אני עונה, "תודה לך חמודה שלי". אני והוא ניגשים לצחצח שיניים. 10 דקות אחרי זה, האוכל לבית הספר כבר בתיקים שלהם, הבן הספיק לסדר כבר את התיק (הבת סידרה כבר בלילה), הבת רק גמרה להתלבש. "נו כבר!" אני נוזפת בה בחוסר סבלנות, "כמה זמן לוקח לך להתארגן?", "זה בגלל שאני לא שוכחת לעשות דברים כמוכם" היא ספק רוטנת ספק ממלמלת לעצמה, ובקול היא מוסיפה: "אמא, זכרת לשים את המחשב הניד בתיק?". אני רצה לחדר ללא קול ומכניסה את המחשב לתיק. חצי שעה אחרי שקמנו, אנחנו בחדר המדרגות בדרך לאוטו ואז היא שוב שואלת: "אמא, זכרת לתת לו ריטלין?", "מתוקה שלי" אני אומרת, "מה הייתי עושה בלעדיך? ילדה מאורגנת שלי". "את רק בת 10 אבל מתנהגת יותר בוגר מאמא שלך ..." אני חושבת לעצמי .... חוזרים שוב פנימי ואז הוא אומר: "אולי ננסה היום בלי? אני בטוח שאני יכול", "אוף" אני רוטנת, "נו, אין זמן, נדבר על זה בערב" הוא לוקח את הריטלין המחולק לשניים בתוך כפית של דבש ונאנח "איכס!!". סוף סוף אנחנו באוטו, אני מורידה אותם בב"ס, מאחלת להם יום טוב ושמחה שכבר כמה חודשים אני לא צריכה להתחנן אליו שיתנהג יפה ושלא ירביץ לאף אחד. הוא כבר לא עושה כאלו דברים, אין כמו הריטלין. "אמא תסעי כבר" חודר הקול שלה אל החלומות בהקיץ שלי. אני מחייכת, מנפנפת לשלום ונוסעת, בדיוק 2 דקות כדי לעמוד בפקק בדרך מהשכונה שבא אני גרה ועד היציאה מהעיר. אני מגיעה לפקק של הכניסה לתל אביב, אין לי מושג בכלל איך הגעתי לכאן, חלמתי כל הדרך. פתאום האוטו שלפני עוצר. אני כמעט מתנגשת בו ועוצרת בשניה האחרונה. "טיפשה" אני אומרת לעצמי, "מתי תביני שבכביש צריך להתסכל על הכביש ולא על המטוסים שנוחתים בבן גוריון....". אני מחנה את האוטו בחניה ויוצאת למשרד. שוב שכחתי את המפתח, אני מבקשת מהפקידה שתפתח לי. בינתיים, אני ניגשת למעמד של מי עדן, מוזקת לי כוס מים קרים וחוזרת לחדר שלי. אני מוציאה את כדור הרטלין מהתיק ובולעת אותו. עוצמת את העינים, אני מקשיבה לקולות שמסביב. אני שומעת את האנשים מדברים אבל לא מצליחה להבין מה הם אומרים בכלל. חולפת לה חצי שעה ופתאום אני שמה לב שאני שומעת ומבינה כל מה שנאמר מסביבי, הריטלין מתחיל להשפיע בבום. המוח שלי מרגיש מוזר, כמו שריר של ספורטאי שעשה עכשיו חימום ומוכן למרוץ. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת, אבל יודעת שהמתנה הזאת של הריכוז והשקט הנפשי באה עם ההרגשה הזאת ולכן אני מברכת את בואה. אני מוציאה את המחשב הנייד מהתיק ופותחת אותו, מנסה לעבוד ופתאום אני נלחצת, אני לא מצליחה לסנן את השיחות שמסביבי וזה מפריע לי להתרכז. 30 שנה אני רגילה שמסביבי יש גיבובים לא מובנים שאני לא יכולה להקשיב להם והנה פתאום אני מסוגלת להקשיב ל3 שיחות בו זמנית ולהבין כל מה שהם אומרים אבל זה מפריע לי. אני מנסה לשקוע יותר ויותר בעבודה. לפתע טפיחת יד על השכם שלי, "זהר" הוא אומר, "כבר 10 דקות אני קורא לך ואת שקועה בקוד", "לקחת ריטלין היום הא" הוא מחייך, "בואי, הדיון של שעה 13:00 מתחיל". אני נכנסת לדיון, אנחנו דנים בכל מיני דברים, אחרי כחצי שעה הדיון מסתיים. אני יוצאת ומסכמת לעצמי כל מה שנאמר שעלי לעשות. מופתעת שאני זוכרת את הכל אפילו שעברו להם כבר 10 דקות. "יחי הריטלין" אני חושבת לעצמי. חוזרת לעבודה, שקועה לחלוטין במה שאני עושה, מרוכזת באופן מלא. מתסכלת על השעון וחושבת לעצמי "יו איך עברו להן כל כך הרבה שעות בלי ששמתי לב?", קמה, אוספת את הדברים שלי, ויוצאת לאוטו כדי ולנסוע הביתה. זה ארוך, אני יודעת, וההשפעה של הריטלין מתחילה לפוג לה, אני כבר בבית, יושבת מול המחשב ובודקת דוא"ל והמילים זורמות להן כל כך בקלות, עוד כמה דקות .... עוד כמה שניות ..... די נגמר
חמישה לשבע בבוקר, שקט, דממה בבית, כולם ישנים. רק השעון מתקתק לו ורומז שיש בכלל מישהוא בבית. לפתע, חמש דקות אחר כך מצלצל לו השעון "יאללה קומו כבר!" אני והבן, היפרים שכמותינו, מזנקים מיד, כאילו אמצע היום. אני ניגשת לבת ומעירה אותה. "עוד רגע אמא, אני כבר קמה" היא אומרת. עשר דקות אחרי זה, אני והוא לבושים כבר לגמרי, היא רק יצאה מהמיטה. אני ניגשת להכין להם אוכל לבה"ס, כמובן שעבורו אני שמה רק שתי עוגיות, הוא לא יאכל יותר. אני חושבת לעצמי, כמה שזה לא פייר, הוא לוקח ריטלין ואז במשך חצי יום הוא איננו מסוגל אפילו לחשוב על אוכל, רזון שכמותו, אין לו טיפה של בשר על העצמות שלו. אם מישהו היה רואה אותו בלי חולצה הוא היה בטוח שהוא קמבודי לבן. ואני, אני לוקחת ריטלין ומצפה בכליון עינים לחוסר התיאבון, אבל זה לא מגיע ומרוב ציפיה אני נעשית יותר ויותר רעבה... ואז היא שואלת, "זכרתם לצחצח שיניים אמא?", "לא מותק" אני עונה, "תודה לך חמודה שלי". אני והוא ניגשים לצחצח שיניים. 10 דקות אחרי זה, האוכל לבית הספר כבר בתיקים שלהם, הבן הספיק לסדר כבר את התיק (הבת סידרה כבר בלילה), הבת רק גמרה להתלבש. "נו כבר!" אני נוזפת בה בחוסר סבלנות, "כמה זמן לוקח לך להתארגן?", "זה בגלל שאני לא שוכחת לעשות דברים כמוכם" היא ספק רוטנת ספק ממלמלת לעצמה, ובקול היא מוסיפה: "אמא, זכרת לשים את המחשב הניד בתיק?". אני רצה לחדר ללא קול ומכניסה את המחשב לתיק. חצי שעה אחרי שקמנו, אנחנו בחדר המדרגות בדרך לאוטו ואז היא שוב שואלת: "אמא, זכרת לתת לו ריטלין?", "מתוקה שלי" אני אומרת, "מה הייתי עושה בלעדיך? ילדה מאורגנת שלי". "את רק בת 10 אבל מתנהגת יותר בוגר מאמא שלך ..." אני חושבת לעצמי .... חוזרים שוב פנימי ואז הוא אומר: "אולי ננסה היום בלי? אני בטוח שאני יכול", "אוף" אני רוטנת, "נו, אין זמן, נדבר על זה בערב" הוא לוקח את הריטלין המחולק לשניים בתוך כפית של דבש ונאנח "איכס!!". סוף סוף אנחנו באוטו, אני מורידה אותם בב"ס, מאחלת להם יום טוב ושמחה שכבר כמה חודשים אני לא צריכה להתחנן אליו שיתנהג יפה ושלא ירביץ לאף אחד. הוא כבר לא עושה כאלו דברים, אין כמו הריטלין. "אמא תסעי כבר" חודר הקול שלה אל החלומות בהקיץ שלי. אני מחייכת, מנפנפת לשלום ונוסעת, בדיוק 2 דקות כדי לעמוד בפקק בדרך מהשכונה שבא אני גרה ועד היציאה מהעיר. אני מגיעה לפקק של הכניסה לתל אביב, אין לי מושג בכלל איך הגעתי לכאן, חלמתי כל הדרך. פתאום האוטו שלפני עוצר. אני כמעט מתנגשת בו ועוצרת בשניה האחרונה. "טיפשה" אני אומרת לעצמי, "מתי תביני שבכביש צריך להתסכל על הכביש ולא על המטוסים שנוחתים בבן גוריון....". אני מחנה את האוטו בחניה ויוצאת למשרד. שוב שכחתי את המפתח, אני מבקשת מהפקידה שתפתח לי. בינתיים, אני ניגשת למעמד של מי עדן, מוזקת לי כוס מים קרים וחוזרת לחדר שלי. אני מוציאה את כדור הרטלין מהתיק ובולעת אותו. עוצמת את העינים, אני מקשיבה לקולות שמסביב. אני שומעת את האנשים מדברים אבל לא מצליחה להבין מה הם אומרים בכלל. חולפת לה חצי שעה ופתאום אני שמה לב שאני שומעת ומבינה כל מה שנאמר מסביבי, הריטלין מתחיל להשפיע בבום. המוח שלי מרגיש מוזר, כמו שריר של ספורטאי שעשה עכשיו חימום ומוכן למרוץ. אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת, אבל יודעת שהמתנה הזאת של הריכוז והשקט הנפשי באה עם ההרגשה הזאת ולכן אני מברכת את בואה. אני מוציאה את המחשב הנייד מהתיק ופותחת אותו, מנסה לעבוד ופתאום אני נלחצת, אני לא מצליחה לסנן את השיחות שמסביבי וזה מפריע לי להתרכז. 30 שנה אני רגילה שמסביבי יש גיבובים לא מובנים שאני לא יכולה להקשיב להם והנה פתאום אני מסוגלת להקשיב ל3 שיחות בו זמנית ולהבין כל מה שהם אומרים אבל זה מפריע לי. אני מנסה לשקוע יותר ויותר בעבודה. לפתע טפיחת יד על השכם שלי, "זהר" הוא אומר, "כבר 10 דקות אני קורא לך ואת שקועה בקוד", "לקחת ריטלין היום הא" הוא מחייך, "בואי, הדיון של שעה 13:00 מתחיל". אני נכנסת לדיון, אנחנו דנים בכל מיני דברים, אחרי כחצי שעה הדיון מסתיים. אני יוצאת ומסכמת לעצמי כל מה שנאמר שעלי לעשות. מופתעת שאני זוכרת את הכל אפילו שעברו להם כבר 10 דקות. "יחי הריטלין" אני חושבת לעצמי. חוזרת לעבודה, שקועה לחלוטין במה שאני עושה, מרוכזת באופן מלא. מתסכלת על השעון וחושבת לעצמי "יו איך עברו להן כל כך הרבה שעות בלי ששמתי לב?", קמה, אוספת את הדברים שלי, ויוצאת לאוטו כדי ולנסוע הביתה. זה ארוך, אני יודעת, וההשפעה של הריטלין מתחילה לפוג לה, אני כבר בבית, יושבת מול המחשב ובודקת דוא"ל והמילים זורמות להן כל כך בקלות, עוד כמה דקות .... עוד כמה שניות ..... די נגמר
