מפורום דייקי ישראלי
שרשור הודעות רלוונטי, עם תרומה של אחת שכנראה גרה בחו"ל (לא אני, אבל אחת עם ידע ומודעות לא ישראלית-נפוצה...): ההודעה המקורית: היי בנות,רציתי לשתף אתכן בבעיה שאני נימצאת בה כרגע ובטח הרבה מכן היו שם,לפחות פעם בחיים... הייתי בזוגיות עם אישה במשך שנה וחצי,אחרי תקופה של אהבה מאוד גדולה,חיים משותפים,מחשבות על הקמת בית משותף,בת זוגתי לחיים אמרה לי שהיא רוצה לנסות עם גבר,שהיא חושבת שיש סיכוי שהיא יכולה לחיות כ"נורמלית" ,שהיא לא רואה את עצמה מגדלת ילד עם אישה,לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא חריגה בחברה מה דעתכן? מאוד הייתי רוצה לשמוע סיפורים דומים,מה קרה מאז? האם הן באמת חיות היום עם גבר? או שמא יום אחד הן חזרו?האם האהבה מנצחת בסוף?או שאולי החיים בחברה חזקים מאיתנו? חשוב לי לציין שלא מדובר בבחורה צעירה..היא בת 30 האם זה משנה את התמונה? לי אין מושג! אשמח לקבל כל תגובה... התשובה שלי: ישראל היא עדיין חברה שמרנית ביותר, והמיתוס של בעל/משפחה/ילדים שולט (חוץ, אולי, מבכמה מאות מטרים מרובעים מסביב לשיינקין בת"א, אבל זה לא משמעותי בתמונה הכללית הגדולה). כל דבר שסוטה מהנורמה נחשב חריג ויש אנשים שפשוט לא יכולים להתמודד עם זה יום יום. קשיי ההתמודדות הם בסדר גודל כזה שכמה אנשים מעדיפים לבחור חיים ללא אהבה אמיתית ו/או לוותר על אהבה אמיתית רק בשביל קבלה חברתית. זה עצוב, זה קורע את הלב, זה מרתיח את הדם, זה נורא ומזעזע. כואב לי עליך וכואב לי עליה. ואני לא יודעת מה להגיד לך מעבר לזה, בכל מקרה לא לטווח קצר. לטווח ארוך: גם בארצות ארפואיות (אפילו בהולנד הליברלית, הסובלנית והפתוחה שבה אני חייה כיום) גם היה קשה לפני שנים, אבל אנשים מתפתחים, נפתחים ומקבלים יותר, וצורות חיים אלטרנטיביות נעשות חלק מהנורמה. אפילו בכפר שבו אני גרה יש זוגות מבוססים הומו/לסביים עם/בלי ילדים לגמרי מקובלים ולא נחשבים כתופעה חריגה. ולפני 50 שנה הסתכלו פה לא יפה על אנשים שלא הלכו לכנסיה ביום ראשון... אבל כל זה קרה בעקבות מאבק לשחרור וזכויות - דבר שלא עומד בראש מעייני הקהילה בארץ, ולכן אין זכויות אמיתיות, ולכן אין קבלה אמיתית ע"י החברה ה"נורמטיבית". וכל זה לא עוזר לך עכשיו, אבל זאת המציאות. ותגובה של אחת לדברי: אני מסכימה איתך שישראל של היום היא חברה שמרנית שמיתוס המשפחה+ילדים+בית עם גינה ומשכנתא תפס אותה בביצים, ונכון שאירופה המערבית עברה טלטלה רצינית לגבי היחס לשונה אם ע"י התמודדויות שונות ביחס לשואה ואם ע"י מאבקים שונים. יחד עם זאת, גם בארץ היו מאבקים חברתיים שונים. ההבדל נמצא לדעתי בספור של תחילת מאבק הסטודנטים בצרפת 68, שם זה התחיל,כאשר סטודנטים גברים נתפסו במעונות של סטודנטיות אחרי הקרפיו והושעו מהלימודים, כתוצאה מכך, יצאו סטודנטים להפגנה, עד כה מצב כזה יכול להתרחש ואף התרחש בעבר בארץ, ההבדל הוא ממה שקרה מאותו רגע וזה שקבוצות שונות התחברו למאבק של הסטודנטים והתחילו יחד מאבק גדול בהרבה שדרש שינוי של ממש בדרך שבה החלטות שלטוניות מתקבלות. בארץ לעומת זאת, כאשר קבוצה נאבקת על הזכויות שלה לרוב, היא עצמה אינה מעוניינת לשלב כוחות עם קבוצה אחרת וגם אחרות לא רוצות להשתתף איתה, אם משום שה"דרך הישראלית" לשינוי עוברת תמיד דרך השלטון והקונצנזוס משמע, כולם מחפשים ג'ובים ואם משום שהתחושה ההתחלתית אומרת שהעוגה לא מספיק גדולה בשביל להאכיל את כולם. בנוסף, אין בארץ (כמעט) ובטח שלא בתפוצה נרחבה אמצעי תקשורת שאינם שייכים לכוחות הכלכליים החזקים במשק או מנסים לספר את הנרטיב הלאומי של המדינה והחברה, כך שמצד אחד לא מתקיים דיון ציבורי על כמעט שום נושא ואם כן, אז ברמה אינפנטילית להחריד ומצד שני, מאבקים חברתיים שמצליחים לאיים על הסדר הכלכלי המסוים של המדינה נחבטים ע"י ראשיה. ולאלו מכן, שמבינות צרפתית אני ממליצה בחום על ערבי התמה בארטא, פשוט טלויזיה לתפארת ומשום שרו שומרת אמונים לבריטניה אז גם צנל 4 דורש אזכור למרות, השינויים של השנים האחרונות. לדעתי ולאור ההסטוריה של מאבקים חברתיים בעולם, אתן רשאיות ובכייף לנסות ולבדוק את העניין לבד, שינויים חברתיים-תרבותיים ואף כלכליים מגיעים מהשתתפות הציבור בתהליך קבלת ההחלטות. כלומר, כול עוד ביבי ידע שכול מה שאנחנו עושים נגד התוכנית הכלכלית זה לשבת בבית ולרטון או לחילופין להתעלם, הוא ימשיך לקדם אינטרסים של99.9 אחוז מכן אין קשר אליהן. זהו, סתם נראה לי מעניין. אולי גם לכם...
