זה ככה. ככה זה. ככה.
אבוד. אין פה אף ולו אחד שאינו אבוד. כנראה. כן, יש "דרך"..... יש דרך... אבל לכל אחד מאיתנו יש שעון שמתקתק והמחוגים זזים רק לכיוון אחד - אל המוות. אל הלא ידוע. יש הטוענים כי הם יודעים מה יקרה להם אחרי שהם ימותו - איתם אין לי מה להתווכח. ממה שאני יודעת- אין לי שמץ של מושג מה זה מוות, אבל נאי יודעת שאגיע לשם, עוד לפני שארגיש שבאמת מציתי את מה שיש לי למצות כאן. הדרך חסרת רחמים היא, אף אחד לא שואל אותנו אם בא לנו למות או לא, אף אחד לא שואל אותנו אם בא לנו שירד גשם או שיהיה שלג או שמש או איך בדיוק ניראה או מה בדיוק נרגיש בכל רגע... אבל יש כאן מתנות בעולם הזה. ומבחינתי, חכם הוא מי שיודע שהוא רוצה את המתנות ומוכן לקבל אותן. חכם הוא מי שיודע שיש בתוכו לב, שיש משהו מהותי, חשוב בעולם הזה שאנחנו רק אבק חולף בתוכו. חכם הוא מי שמקשיב לחיים, יודע לזהות את קריאת ליבו, יודע למלא אחר משאלתו. חכם הוא האיש שחי באמת. וזה אולי קשה לאללה. אבל הקושי נמצא בכל מקום. וזה אולי מצריך הרבה אומץ, להיות אמיתי בעולם של אשליות, אבל זה גם מצריך הרבה אומץ לחיות באשליה כשאתה יודע שהלב דופק על דלתך. זה מצריך הרבה סבל בהתחלה, הרבה נחישות, הרבה שינויים - אבל ככה זה בכל מקרה כשאתה חלקיק ברוח החיים.... וזה הכי מספק בעולם ללכת בעקבות עצמך............. סבל. עד לפני שנתיים וחצי בערך, במשך כמה שנים מאוד רציתי לסיים את סיפור חיי כבר. רציתי למות. הייתי בדכאון מתמשך של המון זמן. אולי הייתי "חכמה" אז הצלחתי להסתיר את זה טוב, וזה לא אובחן ולא טופל וככה גדלתי במעיין הדמעות שלי. עד שמצאתי את המקום בו אני יכולה להתפתח ולפרוח ולמצוא בעצמי את כל אותם דברים מופלאים! זה כ"כ חשוב לי, אחרת אין טעם לחיים! זה או ללכת בעקבות הלב שלי, בעקבות המשאלה שלי לאהבה ולשלמות - או להרקב בעודי בחיים! אין מצב! וגם אני, עד אז, חשבתי שמעולם לא אמצא אנשים "עם עיניים", אנשים אמיתייפ, אנשים שאפשר לתקשר איתם - לא שיחות סרק, אלא באמת... כן! ישנם המון אנשים כאלה! המון! זה קיים! בהצלחה.... אם תרצה לדבר אתה מוזמן לפנות אליי למסרים או להמשיך שיחה כאן.
