לפני כשנתיים נכחתי (יחד עם בן זוגי) בהקרנת "יוסי וג'אגר" בפני חבורה של הומואים דתיים (אולי מיוזמת "חברותא"?) במרכז קהילתי בתל אביב. כיבד אותנו בנוכחותו איתן פוקס במאי הסרט, שענה על שאלות. זה היה ארוע מעניין ומאלף.
אני מצפה לראות את סרט ההמשך.
ונכון, אוהד קנולר נראה כמו "בעל בית" ממוסד. כבר לא הצעיר הספורטיבי שהיה לפני עשר שנים. אבל גם אני עצמי לא כפי שהייתי לפני עשר שנים...
קשה להגיד שהיה יצירת מופת. סרט ספק חביב, דיי קצר שהגימיק העיקרי היה שני חיילים שעושים אהבה בשלג.
הסוף היה קטסטרופה. מבאס בדומה לסרטי העבר שבהם ההומו משלם את מחיר הסטיה שלו ומומת. הסוף בעיני היה המשך ההומופוביה למרות שהיוצרים בודאי לא התכוונו לכך.
אני בספק אם היה יוצר איזה באזז לו היה יוצא היום. כי הרבה השתנה לטובה. כשיוסי וג'אגר יצא, זה היה בעיקר בוקס בפרצוף של אמריקה שלא התירה להומואים להיות בצבא שלה. זה היה האפיל הבינלאומי של הסרט.
אבל בארה"ב החוק שונה סוף סוף ולפני מספר שבועות כל הרשת התרגשה מתמונה בארה"ב של חייל שחזר מעירק וקופץ על אהובו.
ואת כל מה שהוא מייצג: הבורות, האנרכיזם (ע"ע 'הבועה' שהוציא אותם כ"כ קטנים ומפגרים), הוצאת סלבס מהארון בכוח, משטרת מחשבות, שחצנות, ועוד ועוד....
חייבים לציין שהוא ופוקס היו חלק חשוב ביצירת מציאות אחרת
בו יוסי בא לשיבעה של ג'אגר המנוח, ובמקום שיכירו באבלו על מות אהובו, כולם מדברים עם חיילת שמציגה עצמה כחברתו השכולה. ויוסי נשאר אילם, עם הרגשה מתסכלת ואיומה לצופים.
אני מבין שבסרט ההמשך הבעיה נפתרת סוף סוף.