סדרות + סרטים מהתקופה האחרונה
סאות'קליף Southcliffe
מיני סדרה בריטית נדירה באיכותה בה תקרית ירי מעכירה את שלוותה הפסטורלית של עיירה קטנה ומנומנמת.
ישנם ארבעה פרקים המתחקים אחרי עולמם האישי של מי שאיבדו יקיריהם בטבח, דרכם ניתן להבין כיצד מתעוותים
קווי המתאר ששימרו עד זה לא מכבר את יסודות הקהילה המסתגרת. מכאובי הטרגדיה מחרחרים ולא מרפים, מכתיבים
דפוס קודר של בעתה מתמשכת מפני ההשלכות. בצל האירועים, הלם רגשי נתפס כמפלט ההגיוני היחיד, ורבים הם הרגעים
שנדמה כי התפכחות תביא את הדמויות ליקיצה ממנה אין דרך חזרה. לכן כל כך מרתק לראות את התהליך הפסיכולוגי
שמטיל אמברגו על מי שמתכחש למציאות שהוא עצמו תרם להשתבשותה.
עמק האושר Happy Valley
עוד מיני סדרה בריטית משובחת בת שישה פרקים ובמרכזה שוטרת הנקלעת אל נפתוליה של עלילת פשע שמזכירה את
'פארגו', רק בלי פאתוס דטרמיניסטי ובטח בלי קיומה המופרע של אלגוריה מוסרנית. הכל לטובה, כי הרי הסיפור משתייך
אל זרם ריאליסטי מתוכו מגיח נואר מודרני אלים וקשוח. מתפנה גם מקום חשוב עבור הדמויות להתעמק בעצמן ובהולכות
השולל שנרקמו במהלך חייהן, כך נכפה עליהן סול סרצ'ינג סיזיפי, מועקה איומה. שילוב יוצא מהכלל של מותחן מורט עצבים
ודרמה מופתית.
ריק ומורטי Rick & Morty
זו לא רק סדרת אנימציה מבריקה וגאונית עם התייחסות שנונה אל מימדים המתקיימים בתוך תודעת תרבות הפופ של דן הרמון,
היא הרבה יותר מכך. בלי ששמתי לב, התחלתי להבין כי מטרותיה אינן מסתכמות בכושר המצאה מחדש של שפה פוסט מודרנית
או יצירת שיא ועוד שיא של בידור אקסצנטרי, שהרי יש בה גם שלל פרשנויות לכל אותן חוויות צפייה שהיו לנו במהלך החיים. כל פרק
נראה כאילו נהנה לנבור בתוככי ארכיון הנוסטלגיה, להיזכר מה עיצב את עולמינו כילדים וכיצד התפתחנו והפכנו עם הזמן להיות צופים
המחפשים אינטיליגנציה רגשית. ''אף אחד לא קיים בכוונה. אף אחד לא שייך לשומקום. כולנו נמות. באה לצפות בטלוויזיה?'' כך פונה
הנער מורטי אל אחותו ומתמצת משהו שלא כולם אוהבים להודות בו. הסדרה מבחינתי כבר ראויה להיכנס בכיף אל פנתיאון הגדולות
ביותר, אני מאוהב בה ובאופן בו היא משחזרת אצלי את הפעם הראשונה שהערכתי באמת עד כמה חשובה היא הטלוויזיה.
ברוד סיטי Broad City
אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון שיחקו אותה ובגדול. הסדרה שלהן מספקת קומדיה נטו, ללא יומרות של מוסר השכל או עומק רגשי.
כמעט כל פרק קורע אותי מצחוק, ההומור מאוד משוחרר וכיפי, גם בגלל חוש האימפרוביזיציה הבלתי מתכלה של היוצרות.
בניגוד ל'בנות' של לנה דנהאם (אילנה ואבי מעריצות אותה ואף אמרו עליה ''הלוואי שהיינו מוכשרות כמוה''), בה סף הסבלנות
עומד למבחן כל פעם מחדש, אצל אילנה ואבי אין חיפוש עצמי ברמה הפסיכולוגית. הן מפרשנות נהדר סיטואציות חיים מוזרות
של נשים צעירות בניו יורק.
כולנו יחד Togetherness
סדרה חדשה של HBO מאת האחים דופלאס, מהשמות הכי מוערכים בסצינת הקולנוע האמריקני העצמאי ובצדק גמור.
אמנם עד כה שודרו שלושה פרקים (מתוך שמונה, אך אל דאגה! השבוע הסדרה חודשה לעונה שנייה) אבל אני כבר
מתלהב מאוד ממה שראיתי. תענוג לפתוח ככה את 2015 הטלוויזיונית. דרמה קומית כתובה נפלא, מצחיקה ונבונה.
*** כמו כן, ממש בקצרה על סרטים מהתקופה האחרונה כאמור -
(2014) בין כוכבים Interstellar
אולי הסרט הכי משמעותי של נולאן עד היום. מרתק ומרגש כמעט לכל אורכו, מסרטי המד''ב הכי אנושיים שראיתי בחיי.
נולאן היה ונותר מהבודדים בקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי שיודע איך לתמרן בין בידור ואינטיליגנציה. גם ניכר שהוא למד
לקח מ'עלייתו של האביר האפל' ו'התחלה', פחות דגש על עלילה מסבירנית מסורבלת (זה היה קיים כאן אבל נחוץ ולא
מיותר ולו לרגע) ויותר תשומת לב להיבטים אחרים.
(2014) בירדמן Birdman
בינוני. הטקסט הקולנועי קלישאתי למדי ולא מותיר מחשבות מהדהדות אחרי הצפייה. מבחינה טכנית, הסרט מרשים.
מייקל קיטון ראוי לזכות באוסקר, ככה מתקמבקים.
(2014) פוקס קצ'ר Foxcathcer
אכזבה. בנט מילר ואני כנראה לא נועדנו אחד לשני, הסרט היה שיעמום מתמשך בדיוק כמו צמד הקודמים שלו, 'קפוטה'
ו'מאניבול'. סטיב קארל טוב אבל האיפור הכבד מגביל אותו להבעה אחת ויחידה, לפחות הוא מצא דרך לתאר את דמותו
דרך קול טורד מנוח. צ'אנינג טייטום אולי בתפקיד הכי טוב שלו עד היום.
(2014) חיית הלילה Nightcrawler
חיקוי לא רע של 'נהג מונית'. חבל שהסרט לא עמוק או מורכב מספיק ואין בו התפתחות עלילתית משמעותית.
ג'ילנהול באמת אדיר, שיא מבחינתו.
(2014) קסם לאור ירח Magic In The Moonlight
סרט חביב ולא מזיק של וודי אלן, קצת מטופש לקראת הסוף.
(2014) תמי Tammy
קומדיה די מוצלחת, הרבה בזכות מליסה מקארת'י, אבל רק אם יש לכם יכולת להכיל את הבהמיות המקסימה שלה.
(2014) נון סטופ Non Stop
מותחן לא רע בכלל עם ליאם ניסן.
(2014) חטופה 3 Taken 3
לא לטרוח בכלל, על הפנים. כאילו בחרו את התסריט הכי גרוע שיכול להיות והחליטו שזה רעיון טוב לצלם אותו.
(2014) No Good Deed
מותחן נוסחתי עם אידריס אלבה, אין לי שמץ מה גרם לו להשתתף בזה.
(2012) חיותה וברל
סרטו של עמיר מנור ריגש אותי עד מעמקי ליבי. רבקה גור ויוסף כרמון מתפרקים על המסך בבושת פנים, משלימים עם
שלהי חייהם העלובים ורק מבקשים עוד קצת נחת במערכה האחרונה של עלילה ישראלית אנטי-חברתית שנכפתה על
המציאות שלהם. האפיזודות הקצרות מוטמעות נפלא אחת בתוך השנייה בזכות עבודת מצלמה קפדנית, עם קורטוב של
אבחנה מבוקרת את הנסיבות שהביאו לתום התקווה. סרט רב חשיבות שלא חושש להתמודד עם חולי אידיאולוגי ונטישת
ערכי העבר לטובת ניכור אורבני ובדלנות סנטימנטלית.
(2012) איה
פשוט מקסים ונבון, מאחל לו שיזכה באוסקר עבור הסרט הקצר.
(2012) הכל יחסים This Is 40
ג'אד אפאטו במיטבו, יופי של תסריט.
(2012) טעון הגנה Safe House
אקשן אפקטיבי ויעיל עם דנזל וושינגטון.
(2000) ליאם Liam
ליברפול. שנות השלושים. סימנים של שפל כלכלי. קורותיה של משפחה קשת יום. וורקינג קלאס. חממה קתולית.
סרטו של סטיבן פרירס מתאר את הזמנים ההם, דרך עיניו התמימות של ילדון מגמגם ומבויש. הצילום היפהייפה
מסיר בסבלנות את העובש שהצטבר בחסות אי הודאות. סרט על אופטימיות זהירה לצד הכרה אמיצה בחולשות
האדם העומד מול איתני המציאות.
(1992) רומפר סטומפר Romper Stomper
ראסל קרואו בהופעה יוצאת מהכלל בסרט פשטני מדי על חייהם של ניאו נאצים במלבורן.
(1987) עיר בלהבות City on Fire
עולם המושגים הקולנועי של טרנטינו התגבש בין היתר הודות אל אותו גל סרטים אסיאתי מהסבנטיז/אייטיז.
כשצפיתי בסרט הפשע מהונג קונג עם צ'או יאן פאט, לא יכולתי שלא לזהות את הדימיון, כמו רבים אחרים,
בין הגנגסטרים המסוגננים של 'כלבי אשמורת' לאלו של הניאו נואר הקנטונזי. זה לא סרט מדהים כמו 'הרוצח'
של ג'ון וו אבל בהחלט אינטנסיבי, עם שלל סצינות שופעות ביטחון עצמי.