נעלמת, ראיון סוף, האחרון של ג'יימס גנדולפיני ועוד
(2014) The Drop
האחרון בו השתתף גנדולפיני הוא סרטו של מייקל ר. רוסקאם (סרטו השני אחרי 'ראש שור' המצוין), לפי תסריט של
דניס ליהיין. זו פרידה קולנועית מרגשת במיוחד. גנדולפיני כהרגלו מציג איפוק מורכב, אלימות מרוסנת בחלקה ועומק
פסיכולוגי רב מימדי. בנוסף לזאת ומעבר לכך, אפשר לציין גם את טום הארדי ונומי ראפאס, כולם יחד מחפשים גאולה
בעולם של תאוות בצע מסוכנת. היכן שנכשלו 'גנב עירוני' ו'הורג אותם ברכות', מגיע סרט פשע חכם ומהודק עם דמויות
שמחפשות לאזן בין טוב ורע, תמיד בהיכון שמא הכל יתמוטט. הן פשוט חלק מקונפליקט זדוני ושמו מציאות. והיא מניבה
התחבטויות בלתי פוסקות. בטח ובטח בסביבה קרימינולוגית בה הכל יכול להשתבש.
(2014) נעלמת Gone Girl
סרט איום ונורא. פינצ'ר מתחיל לאבד את זה, מבייש את יוקרתו כבמאי מצוין. כעת הפך להיות חקיין זחוח המכפיש את
מורשת היצ'קוק ופונה לעשות כאן טלנובלה נוארית סוג ג'. הטקסט המיזוגני בבסיס העלילה עורר פולמוס נרחב ובצדק.
מקומם לראות את הקלות הבלתי נסבלת בה הדמויות לא עושות דבר מלבד לעורר אנטגוניזם. סרט משעמם, אנמי,
מביך ולא מותח. ניצול יהיר וחסר אחריות של דיון מגדרי רציני בפוטנציה ולטובת מה?
(2014) ראיון סוף The Interview
באמת, סוני? באמת? פאקינג השתגעתם? לא סאטירה, לא פארודיה, לא כלום. סרט זניח ודבילי עם מעט בדיחות טובות.
ג'יימס פרנקו ''משחק'' כמו אינפנטיל ויש לו מרשמלו במקום מוח. לפחות סת' רוגן נסבל. אין מה לטרוח. ג'יזס קרייסט,
זה הרגיש כאילו הפציצו את ז'אנר הקומדיה עם נשק גרעיני והותירו ממנו שאריות מפויחות.
(2009) Amer
מחווה צרפתית מהפנטת במיוחד לסרטי הג'יאלו האיטלקים. קולנוע מסוגנן וחושני שעושה שימוש מושלם בסאונד בלבד,
כמעט ללא דיאלוגים. שלושה שלבים בחייה של אישה, מילדות ועד בגרות. מוטיב יצר הסקרנות מאוד דומיננטי כאן, מה
שמוביל לכל מני דימויים בלתי נשכחים. על חלק מהפסקול אמון אניו מוריקונה.
(1989) Baxter
קומדיה צרפתית שחורה בה כלב לוקח את הסרט ברצועה ומספר לנו (ווייס אובר מעולה) על חייו ועל ראיית העולם שלו
כלפיי בני אדם באשר הם. אין יותר מדי עלילה וזה לפעמים יוצר סצנות תפלות ולא חשובות. בכל זאת, חביב מאוד.
(1983) לחיי האהבות שלנו To Our Loves
סרט הביכורים של מוריס פיאלה (במאי נכס צאן ברזל בפנתיאון הקולנוע הצרפתי) הינו דרמה יוצאת מהכלל, אותה
הוא גם כתב ואף משחק בתפקיד האבא. ההתמקדות היא על נערה פריזאית שמחפשת אהבה ומתקשה בכך,
עוברת מגבר לגבר אך הם מסתבר אינם אוהבים לשוחח על מערכות יחסים או רגשות. לכן היא מטילה ספק בעצם
קיומה של מונוגמיה וזוגיות אך גם נאלצת להתמודד עם אב שתלטן ועיקש, אח חמום מוח ואמא צווחנית וקנאית -
כולם מקשים על התפתחותה כאינדיבידואל עם מחשבה ורצון משלו. סנדרין בונר נפלאה כאן בהופעתה הראשונה.
(1971) השדים The Devils
קאלט של קן ראסל, פרובוקטור בריטי חסר תקנה. מעין טייק אוף היסטרי ומופרע על מוסד הכמורה ושחיתות
פוליטית מסואבת. תיאטרון האבסורד הזה מצולם יפהייפה, מכיל שיאים מתפרצים של דרמה לצד טירוף מוחלט.
אוליבר ריד נותן את כל כולו כאן כמנהיג דת האחראי בין היתר על נזירות מוזרות. מעולה.
(1970) El Topo
קאלט של חודורובסקי, מכסיקני ממוצא רוסי שהותיר חותם גדול על היסטוריית הקולנוע למרות שעשה מעט סרטים
אך השפיע על כמה מגדולי דור הבמאים שצמחו מאז יציאת הסרט. מה אני אגיד, זה באמת היה טריפ לא נורמלי.
חודורובסקי מגלם בעצמו אקדוחן מסתורי שלא מדבר הרבה ולצידו בנו (גם במציאות) העירום כביום היוולדו. הוא
עובר כל מני הרפתקאות הזויות וחסרות היגיון, בין היתר יוצא להילחם בארבעה מאסטרים, מלווה באישה שהציל
מציפורני גנרל בהמי וחבורתו הגסה והצחקנית. אלגוריה די מדהימה על הקולנוע כדת ופרשנויותיה השונות, לפחות
כך חשבתי בזמן צפייה, למרות שיש עוד אי אלו תיאוריות מעניינות.
(1966) Daisies
קאלט של ורה צ'יטילובה, בעקבותיו היא הודרה מתעשיית הקולנוע הצ'כי, למרות שעם הזמן הוכרז סרטה כאחד
החשובים והבולטים בגל המקומי החדש. סיפורן של צמד אחיות אקסהביציוניסטיות עם גינונים חסרי טאקט, הן
אף מודעות ומוקירות את היותן תוצר ניהיליסטי מובהק של תקופה בה המציאות הופשטה מערכיה השונים.
יצירתי, חריג, לא מאוזן, משעשע אבל מתאים בעיקר למיטיבי לכת.