סרטי השבוע

[עוף בשומשום]

סרטי השבוע

אז מה ראיתם השבוע? ספרו לנו

 

[מיכאל1411]

נעלמת, ראיון סוף, האחרון של ג'יימס גנדולפיני ועוד

(2014) The Drop
האחרון בו השתתף גנדולפיני הוא סרטו של מייקל ר. רוסקאם (סרטו השני אחרי 'ראש שור' המצוין), לפי תסריט של
דניס ליהיין. זו פרידה קולנועית מרגשת במיוחד. גנדולפיני כהרגלו מציג איפוק מורכב, אלימות מרוסנת בחלקה ועומק
פסיכולוגי רב מימדי. בנוסף לזאת ומעבר לכך, אפשר לציין גם את טום הארדי ונומי ראפאס, כולם יחד מחפשים גאולה
בעולם של תאוות בצע מסוכנת. היכן שנכשלו 'גנב עירוני' ו'הורג אותם ברכות', מגיע סרט פשע חכם ומהודק עם דמויות
שמחפשות לאזן בין טוב ורע, תמיד בהיכון שמא הכל יתמוטט. הן פשוט חלק מקונפליקט זדוני ושמו מציאות. והיא מניבה
התחבטויות בלתי פוסקות. בטח ובטח בסביבה קרימינולוגית בה הכל יכול להשתבש.

(2014) נעלמת Gone Girl
סרט איום ונורא. פינצ'ר מתחיל לאבד את זה, מבייש את יוקרתו כבמאי מצוין. כעת הפך להיות חקיין זחוח המכפיש את
מורשת היצ'קוק ופונה לעשות כאן טלנובלה נוארית סוג ג'. הטקסט המיזוגני בבסיס העלילה עורר פולמוס נרחב ובצדק.
מקומם לראות את הקלות הבלתי נסבלת בה הדמויות לא עושות דבר מלבד לעורר אנטגוניזם. סרט משעמם, אנמי,
מביך ולא מותח. ניצול יהיר וחסר אחריות של דיון מגדרי רציני בפוטנציה ולטובת מה?

(2014) ראיון סוף The Interview
באמת, סוני? באמת? פאקינג השתגעתם? לא סאטירה, לא פארודיה, לא כלום. סרט זניח ודבילי עם מעט בדיחות טובות.
ג'יימס פרנקו ''משחק'' כמו אינפנטיל ויש לו מרשמלו במקום מוח. לפחות סת' רוגן נסבל. אין מה לטרוח. ג'יזס קרייסט,
זה הרגיש כאילו הפציצו את ז'אנר הקומדיה עם נשק גרעיני והותירו ממנו שאריות מפויחות.

(2009) Amer
מחווה צרפתית מהפנטת במיוחד לסרטי הג'יאלו האיטלקים. קולנוע מסוגנן וחושני שעושה שימוש מושלם בסאונד בלבד,
כמעט ללא דיאלוגים. שלושה שלבים בחייה של אישה, מילדות ועד בגרות. מוטיב יצר הסקרנות מאוד דומיננטי כאן, מה
שמוביל לכל מני דימויים בלתי נשכחים. על חלק מהפסקול אמון אניו מוריקונה.

(1989) Baxter
קומדיה צרפתית שחורה בה כלב לוקח את הסרט ברצועה ומספר לנו (ווייס אובר מעולה) על חייו ועל ראיית העולם שלו
כלפיי בני אדם באשר הם. אין יותר מדי עלילה וזה לפעמים יוצר סצנות תפלות ולא חשובות. בכל זאת, חביב מאוד.

(1983) לחיי האהבות שלנו To Our Loves
סרט הביכורים של מוריס פיאלה (במאי נכס צאן ברזל בפנתיאון הקולנוע הצרפתי) הינו דרמה יוצאת מהכלל, אותה
הוא גם כתב ואף משחק בתפקיד האבא. ההתמקדות היא על נערה פריזאית שמחפשת אהבה ומתקשה בכך,
עוברת מגבר לגבר אך הם מסתבר אינם אוהבים לשוחח על מערכות יחסים או רגשות. לכן היא מטילה ספק בעצם
קיומה של מונוגמיה וזוגיות אך גם נאלצת להתמודד עם אב שתלטן ועיקש, אח חמום מוח ואמא צווחנית וקנאית -
כולם מקשים על התפתחותה כאינדיבידואל עם מחשבה ורצון משלו. סנדרין בונר נפלאה כאן בהופעתה הראשונה.

(1971) השדים The Devils
קאלט של קן ראסל, פרובוקטור בריטי חסר תקנה. מעין טייק אוף היסטרי ומופרע על מוסד הכמורה ושחיתות
פוליטית מסואבת. תיאטרון האבסורד הזה מצולם יפהייפה, מכיל שיאים מתפרצים של דרמה לצד טירוף מוחלט.
אוליבר ריד נותן את כל כולו כאן כמנהיג דת האחראי בין היתר על נזירות מוזרות. מעולה.

(1970) El Topo
קאלט של חודורובסקי, מכסיקני ממוצא רוסי שהותיר חותם גדול על היסטוריית הקולנוע למרות שעשה מעט סרטים
אך השפיע על כמה מגדולי דור הבמאים שצמחו מאז יציאת הסרט. מה אני אגיד, זה באמת היה טריפ לא נורמלי.
חודורובסקי מגלם בעצמו אקדוחן מסתורי שלא מדבר הרבה ולצידו בנו (גם במציאות) העירום כביום היוולדו. הוא
עובר כל מני הרפתקאות הזויות וחסרות היגיון, בין היתר יוצא להילחם בארבעה מאסטרים, מלווה באישה שהציל
מציפורני גנרל בהמי וחבורתו הגסה והצחקנית. אלגוריה די מדהימה על הקולנוע כדת ופרשנויותיה השונות, לפחות
כך חשבתי בזמן צפייה, למרות שיש עוד אי אלו תיאוריות מעניינות.

(1966) Daisies
קאלט של ורה צ'יטילובה, בעקבותיו היא הודרה מתעשיית הקולנוע הצ'כי, למרות שעם הזמן הוכרז סרטה כאחד
החשובים והבולטים בגל המקומי החדש. סיפורן של צמד אחיות אקסהביציוניסטיות עם גינונים חסרי טאקט, הן
אף מודעות ומוקירות את היותן תוצר ניהיליסטי מובהק של תקופה בה המציאות הופשטה מערכיה השונים.
יצירתי, חריג, לא מאוזן, משעשע אבל מתאים בעיקר למיטיבי לכת.

 

[ערן1987]

מההמלצות שלך אני יודע לקחת

שאם אתה קוטל/לא אוהב סרט של סת' רוגן ודומיו - אז סביר להניח שאוהב אותו. תודה, אצפה בו בהקדם

 

[גולי233]

 

[מיכאל1411]

דווקא אני אוהב את סת' רוגן, שחקן טוב ואחלה קומיקאי

'סוף' היה קומדיה מעולה, למשל. אבל בי מיי גסט, יש קונצנזוס על כמה 'ראיון סוף' מעפן... תבלה.

 

[שנאוצר משהו]

פתאום אתה כן שם זין על קונצנזוס?

אתה יודע שגם יש קונצנזוס רחב מאוד ש"עץ החיים" היא פיסה של זבל פלצני ומתנשא, זה לא מפריע לך לאהוב אותו...

 

[מיכאל1411]

גם 'רק אלוהים סולח' סרט גרוע לפי הקונצנזוס

ולטעמי הוא מהטופ של 2013, ווינדינג רפן במאי מבריק. בנוגע ל'ראיון סוף', צפיתי בו בערך כשעה אחרי שדלף להורדה
באיכות בלו ריי וחוץ מציוני 10 מזויפים ב - IMDB לא היה לי מושג למה לצפות, אבל אחרי שהתאכזבתי מאוד שמתי לב
כי לא רק אני, שהרי בבוקר למחרת היו אינספור קיתונות מצד הקהל ומבקרים על המהומה הגדולה עבור סרט כה קטן.
רק ציינתי בפני ערן שהוא יכול בכיף לוותר כי זו קומדיה די מחורבנת, אבל ברור שרבים יצפו בכל זאת אחרי כל מה שקרה
יראו בעצמם, בבקשה.

 

[ערן1987]

אני אצפה בסרט הזה לא בגלל כל הבאזז סביבו

אלא כי אהבתי את הטריילר עוד לפני הבלאגן וכי אני בסה"כ מחבב את ג'יימס פרנקו ואת סת' רוגן.

 

[מיכאל1411]

גם אני ציפיתי לו הרבה לפני הפרשה, הטריילר דווקא באמת הבטיח

אבל כאמור מצאתי את הסרט אינפנטלי ומביך, מאולץ ולא מצחיק. איפה הוא ואיפה הקודם של החבורה.

 

[מיכאל1411]

ואגב, להזכירך, 'עץ החיים' קטף את פאקינג דקל הזהב. ובצדק.

הסרט הזה לא יוצא לי מהראש, מאליק ביטא אחד לאחד תחושה חזקה של חלום וזיכרון מתערבבים אחד בשני,
נכון שעלילה מרכזית או דמויות ממשיות אין פה אבל זה קולנוע אמנותי המציע חווייה מיוחדת במינה. מופת לכל דבר.

 

[שנאוצר משהו]

גם ארגו זכה ב"פאקינג אוסקר" ואתה שונא אותו...

(די בצדק כי זה סרט בינוני מאוד בדיעבד אבל אתה ממש לא החלטי בכל אופן...)

 

[מיכאל1411]

האוסקר עם השנים מאבד מערכו היוקרתי

כל מני סרטים בינוניים לוקחים את הפרס, אז מה? הסרטים הכי טובים באמת לא מקבלים שום מועמדות.
סאנדנס, טורונטו, קאן, ונציה, ברלין - שם נמצאות הפנינות האמיתיות.

 

[lightflake]

בכלל כל סרטיו שראיתי מביאים משהו שונה לקולנוע

עם דגש יותר על שימוש במדיה ליצירת אוירה רגשית מאשר סיפור עלילתי
וזה עשוי בצורה מרהיבה (צילום מוזיקה ובימוי)
לא מבין את המתלוננים

 

[מיכאל1411]

כי סרטיו הם אנטי-תיזה לסרטים הממוצעים של היום

אז הכביכול חריגות שלו מבלבלת צופים, חס וחלילה שהוא יעדיף צורה על פני תוכן. ראית את הטריילר לסרטו החדש?
נראה נהדר!

 

[שנאוצר משהו]

אם הייתי רוצה לראות משהו שבו הצורה מועדפת על התוכן

הייתי מסתכל בציורים בגלריה. בסרט מאוד חשובה הצורה, אבל התוכן חשוב במידה שווה לפחות. *לא* בשביל זה המדיום הזה קיים, כי כאמור, רק "צורה" אפשר למצוא גם בפסלים וציורים. רק "תוכן" אפשר בספרים. הרעיון בקולנוע זה שיהיה שילוב של השניים.

 

[מיכאל1411]

אני מסכים איתך

אבל מאליק כבר הצהיר שהוא מעדיף לתת דגש על צורה וזכותו המלאה. אני חושב שהוא עושה את זה בצורה סוחפת
ויוצאת דופן. כאמור, אין בסרטיו תוכן של ממש, הטקסט הקולנועי לרוב חלול ונטול עוצמה. החזות האסתטית, המבע
והצילום גורמים לסרטים שלו להיראות כמו אמנות אבסטרקטית קסומה. לבהות ולהזיל דמעה.

 

[yuriis]

לא הבנתי אותך - הרי צורה ותוכן קיימים בכל תחום

ודרך אגב, אני כן ממליץ לך ללכת לגלריות ומוזיאונים ולהיווכח שהציורים מלאים תוכן. ואני ממליץ לך לראות תערוכות צילומים ולגלות כמה סיפור יש בהם. ואני ממליץ לך לקרוא ספרים - ותגלה כמה הם מלאים בצורה וסגנון. וכמובן גם בקולנוע יש צורה ותוכן והדגש יכול להיות מאוזן או נוטה לכאן או לשם..
בקיצור - לא ברור לי למה סיווגת כך חד מימדית את הספרים ואת הציורים (או צילומי הסטילס). כל מדיום מספר סיפור. צריך רק להקשיב.

 

[מיכאל1411]

ותגיד, אגב ספרים

קראת את 'נוטות החסד'? אני לא מצליח לקרוא משהו חדש מאז שסיימתי אותו, יצירת מופת! החלום שלי לראות
את פולנסקי מעבד אותו לקולנוע...

 

[yuriis]

לא קראתי, אני מבין שמומלץ

נכון?
אני תקוע כבר הרבה זמן עם ספר האי-נחת של פרננדו פסואה (כן, נכון, יצירת מופת). זה לא ספר שאפשר לקרוא ברצף, אך זה גם לא אחד שאפשר להפסיק. אתה קורה חצי עמוד, אתה המום, אתה מתעטף במחשבות, אתה לוקח אחרי יום וקורא את זה שוב, לפעמים אתה מרגיש צורך בלתי מוסבר לכתוב את זה מילה במילה, ואח"כ אתה קורה שוב ממה שרשמת וזה תופס עוד כיוון שלא שמת לך לסמטה הזו, זה כמו יומן שכתבת ע"י אדם אחר מלפני שנים רבות, ואחרי שבוע אתה קורה עוד חצי עמוד. וכך זה צעד אחר צעד וזה לא נגמר, וכמה כיף שזה לא נגמר.

יש גם ספרים אחרים שמלווים אותי - אני אף פעם לא עם ספר אחד, ומה שטוב עם הספרים - הם לא מקנאים האחד בשני. יש לי אמריקה החד קומתית של אילף ופטרוב באודיובוק לאחרונה בפקקי הארץ. ובתיק הנסיעות שוכב ממתין אובלומוב של גונצ'רוב לטיסות הארוכות ומתקדם כל פעם מספר שעות.
ויש גם כמה שעל מדף ההמתנה מחכים לרגע המתאים לחתוף את תשומת ליבי ולכבוש אותי לרומן של יום יומיים.

אז מה, נוטות החסד, אה? או-קי, אבדוק

 

[מיכאל1411]

התיאור שלך את 'ספר אי הנחת'

אותו כבר הוספתי לרשימה שלי באתר סימנייה, מזכיר לי אחד לאחד חוויות שעברתי עם ספר מבריק להדהים בשם
'החקירה' של חואן חוסה סאר, מומלץ!!!