סרטי השבוע שלי + מיני-סדרה
Blue Is the Warmest Color
יצירת מופת כל כך רגישה ואמיצה, אחת היצירות הקולנועיות הכי מלאות תשוקה שראיתי אי פעם.
אני חושב שבשום סרט לא ראיתי אהבה שמוצגת בצורה כל כך אמתית, משכנעת ומלאת תשוקה, הסרט הזה היה השיא מבחינתי.
3 שעות של סיפור יפהפה ונוגע ללב שמוצג בצורה מדהימה עם הופעות שאי אפשר להתחיל לתאר במילים של שתי השחקניות, רמת עשייה משוגעת, צילום מהפנט, בימוי פנטסטי ובעיקר קסם שאי אפשר להסביר במילים.
הקולנוע הגאה שוב מוכיח לי שהוא פשוט הקולנוע עם הביצים הכי גדולות והוא גם ללא ספק הקולנוע עם הכי הרבה תשוקה לקולנוע וליצירתיות.
מאסטרפיס באמת עצום, נשאבתי מהשנייה הראשונה.. באמת שאי אפשר לתאר במילים.
12/10 (שתי נקודות על זה שבתחילת הסרט הם רואים את Enter the Void בקולנוע
)
Pusher II
הוא הרבה יותר זרם לי מהפושר הראשון וגם שמר הרבה יותר טוב על עניין אבל זה פשוט לא מה שאני מצפה מרפן... הוא התחיל מדהים, המשיך לא ממש טוב ולקראת הסוף הוא חזר שוב להיות מעולה. מדס מיקלסן הוא ללא ספק זה שמחזיק את הסרט על הכתפיים שלו, ודווקא מבמאי יצירתי כמו רפן הייתי מצפה ליותר יציאות בימוי שיעיפו לי את המוח ופשוט לא היו כאלה, בניגוד לבלידר המושלם או לפיר איקס (אם מדברים על התקופה המוקדמת שלו), אפילו שבעניין הזה הוא היה מרשים בהרבה מפושר הראשון.
פסקול מצויין, ואפילו שהסרט לא שמר על עניין לכל אורכו היו בו מספר סצינות חזקות ועוצמתיות ביותר.
7/10
Mississippi Burning
הרבה זמן לא הייתי כל כך אדיש לגבי סרט... פשוט לא עשה לי כלום וכנראה שמחר בבוקר אני כבר אשכח כמעט מ 100 אחוז מהסרט.
זה לא שהוא היה גרוע או עשוי רע, הוא היה פשוט סרט... עוד סרט בנאלי.
נושא הגזענות כלפי השחורים באמריקה הוא נושא שלרוב מציף אותי בהמון רגשות אבל הסרט הזה פשוט חלף לי מול העיניים, עם אפס רגשות, וזה עוד סרט שמנסה לזעזע את הצופה...
כנראה שהיה קשה לי לקחת אותו ברצינות כי הוא מנסה כל כך קשה להציג את המציאות המעוותת ששררה באמריקה באותה תקופה אבל זה עשוי בצורה מלאת קלישאות ולא ראליסטית בעליל ככה ששום מציאות לא מועברת בסרט הזה.. רק סיפור אמיתי מזעזע שבתהליך העיבוד לסרט התמלא בקלישאות וכתיבה ממוצעת.
שוב, הסרט לא היה רע, אבל הוא אחד הדברים הכי משעממים וחסרי תשוקה שראיתי לאחרונה.
4/10
Cruel Winter Blues
כנראה הסרט נקמה הקוריאני הכי אנטי-"סרט נקמה קוריאני" שנוצר אי פעם.
פושע שיוצא למסע נקמה עובר לעיר הולדתו של הבחור שבו הוא נוקם אבל המצפון שלו מתחיל לתפוס חלק גדול במסע הנקמה שלו כאשר הוא פוגש את אמו של הבחור.
כמו כל סרט בקולנוע הקוריאני, הוא עשוי מצויין, צילום מעולה, כתיבה ממש ממש טובה, עלילה מעניינת לכל אורך הדרך והופעות אדירות לגמרי מצד השחקנים.
לא ידעתי על מה הסרט ולא קראתי עליו לפני הצפייה וכמובן שציפיתי לסרט נקמה קוריאני אכזרי, אבל הסרט עשה סיבוב כזה חד והלך כנגד כל סרטי הנקמה הקוריאניים... סרט די מרגש ואינטימי, הופתעתי לגמרי.
מה שלא ממש אהבתי בסרט הוא שלמרות שאני מקבל את זה שהסרט הזה הוא אנטי-"סרט נקמה קוריאני" אני לא יכול להסתיר את זה שהוא השאיר אותי עם תחושה קצת מאוכזבת מהסיבה הפשוטה שהסרט היה די חסר ביצים ואומץ... הייתה ממש חסרה לי הקיצוניות הקוריאנית שאני כל כך אוהב, אף על פי שהסרט היה עשוי מצויין כמו שאמרתי מקודם.
בכל מקרה, אני חושב שהסרט הזה ראוי לקצת יותר הכרה ממה שהוא קיבל... הוא יכול לדבר אל המון אנשים.
7/10
The Tatami Galaxy (מיני-סדרה)
מיני-סדרת אנימה של עשר פרקים מהיוצר האגדי של מיינד גיים, מאסאקי יואסה.
כמו שאפשר לצפות ממאסאקי יואסה הגאון, הסדרה הזו היא פשוט מנה אינטנסיבית ומהנה כל כך של פסיכדליה, אקזיסטנציאליזם ופילוסופיה, סטייל האנימציה הכי מטורף, מגוון ומדהים שידעה האנושות, הומור גאוני, דמויות הזויות שהחיבור איתן טבעי מאוד, סוריאליזם מיינדפאקי במיוחד... פשוט כיף לא נורמאלי.
הסדרה מתחילה בתור סדרה הומוריסטית ופסיכדלית למדי (כמובן שעם המון צבעים וסוגי אנימציה ועריכה מושלמים) וככל שהיא מתקדמת היא הופכת יותר ויותר פילוסופית, אפילו מדכאת לעתים, מוצגות לאט לאט תאוריות אקזיסטנציאליסטיות בצורה כל כך מדהימה ויצירתית, המון המון סמלים ומוטיבים והכל נראה כאילו הוא מגיע משום מקום אבל בסוף של הסדרה הכל מתחבר בצורה כל כך מהודקת ומושלמת. זה כמו פאזל שפשוט אין לך מושג מאיפה להתחיל ואז מגיע חלק אחד שגורם לכל שאר החלקים המתאימים לקפוץ לעין והכל מתחבר ויש הרגשת סיפוק עצומה... כך גם עם טטמי גלאקסי (אפילו שאני לא חושב שהבנתי אותה ממש עד לעומקה כי היא פשוט עמוסה בשכבות על גבי שכבות על גבי שכבות).
חסרון אחד בסדרה היה הדיבור המייגע של ה narrator, המונולוגים של ה narrator היו כל כך, כל כך, כל כך מהירים שזה היה פשוט בלתי אפשרי לעקוב אחרי הכתוביות... אין לי מושג למה בחרו בצורה כזו של העברת מלל, זה היה פשוט מתיש. המון חלקים מהמונולוגים התפספסו לי כי פשוט לא הצלחתי לעמוד בקצב הקריאה הלא אנושי שהייתי צריך לעמוד בו, פספסתי המון מהוויזואליות (ובסדרה כזו זה די ביזיון לפספס את הוויזואליות) ומהדברים שמוצגים כל כך יפה על המסך בגלל שהעיניים שלי היו דבוקות בכתוביות אז הייתי צריך להסתכל על הרבה חלקים בזווית העין... זה ממש ממש ביאס אותי גם כי אין שום סיבה מוצדקת להעברת המונולוגים המעצבנת הזו.
בכל מקרה, חוץ מעניין המונולוגים המעצבנים של ה narrator (שהוא עניין ממש לא קטן), הסדרה הזו העיפה לי את המוח בצורה יוצאת דופן, חוויה שלפי דעתי כל אדם חייב לעבור.
אם ייצא לסדרה דיבוב אנגלי (ואני מאוד מאוד מקווה שייצא) אני בלי שום היסוס קטן ארוץ לצפות בה שוב.
10/10
