הסתכלות קלינית
על מנת לקבוע שילד מסויים מסורבל, מסתכלים קודם כל על הרצף ההתפתחותי שלו, איך התפתחו המיומנויות המוטוריות. לא רק אם יכול או לא , אלא גם כמות האנרגיה שמשקיע. כלומר לא רק התוצאה המוטורית. ניתן כמובן להשתמש בתצפיות או באבחונים שנועדו לכך, כמו למשל ה- movment ABC, או תצפית קלינית של AYRES. ויש הרבה אחרים. האבחונים האלו כוללים קריטריונים (משימות) אותם הילד צריך לבצע. המשימות מחולקות בדרך כלל לקטגוריות, כך שניתן לראות באילו מרכיבים תנועתיים הילד מתקשה ובאילו לא. לאחרונה משתמשים גם בשאלונים כמו ה- DCD-Q, שכולל שאלות להורים על משימות ויומיומיות ספציפיות אותם הילד מבצע. לגבי איך מטפלים: בגדול מאוד, מעבר לעניין של הרקע לקושי. תלוי מאיזו גישה או מודל מגיעים. האם בכלל רוצים להתייחס בטיפול רק למרכיבי התפקוד הבסיסיים (שיווי משקל, יציבה, תחושה...) או למיומנויות הגלובאליות (לבוש, שריכת נעליים, קפיצה בחבל, ריקודי עם...). בשני המקרים הטיפולים יהיו שונים למדיי זה מזה. ישנו מחקר meta- analysis, מצויין שאסף נתונים ובחן 21 מחקרים שנעשו על שיטות התערבות שונות לטיפול בילדים בגילאים שבין 3-13, עם הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (DCD). תוצאות המחקר הזה מעלות מסקנות מעניינות לגבי היעילות של כל אחת מהגישות , הגילאים שבהם כל אחת מהגישות מתאימה ותדירות הטיפולים האופטימאלית. אז ככה: השיטות שנמצאו יעילות ביותר הם הגישת המיומנויות הספציפיות, וגם שילוב של גישת האינטגרציה הסנסורית (si) עם גישה זו. זאת כאשר מדובר בטיפול בילדים מעל גיל 5 ובתדירות של שלוש פעמים בשבוע לפחות. ואם ממש רוצים להתעמק - כתב העת נקרא: adapted physical activity quarteryly. 2000. 17(4)381-401.
