מת על השאלות האלה
ולא בציניות!!! כדי לענות על השאלה, בלי להתחכם יתר על המידה, צריך להגדיר את הז'אנר המוסיקאלי. סגנון הבלוז-רוק, ממנו צמח והתפתח הרוק הכבד, ששני הגיטריסטים שציינת השתייכו אליו (היום כמובן שלא, ואת מוזמנת להאזין ללהקה החדשה שהקים בלקמור: Blackmore Night ולהבין למה הכוונה), מתאפיינים בעיקר בוירטואוזיות. מהבחינה הזו, אני מאמין שיש לא מעט גיטריסטים של ג'אז שעולים על שניהם. אם אנחנו פונים לרוק האמנותי-פרוגרסיבי, הרי שנדמה לי שהרבה יסכימו לכך ששני הסטיבים, האו והאקט משתי ענקיות הז'אנר בהטעמה, יס וג'נסיס, הם מבצעים נפלאים. הקריטריון בסוגה מוסיקאלית זו, הוא בעיני השילוב ההרמוני של כל הנגנים בלהקה. מהבחינה הזו, לדעתי, אפשר להעמיד בשורה הראשונה מתחת לשניים שציינתי את Ian Akkerman מהלהקה ההולנדית Focus שגם עומד בקריטריונים של הג'אז ללא כל קושי ואף מוערך ככזה בקרב מומחים. גם Steve Hillage שניגן בכמה הרכבי קאנטרברי הוא מבצע ענק, ומי ששמע אותו יעיד על-כך. ד"א גם בקרב הגיטריסטים של עולם הבלוז-רוק, נדמה לי שיש לא מעט שאינם נופלים משני הענקים שציינת. למשל Jeff Beck או אפילו Eric clapton, Alvin Lee, Robin Trower, Gary Moore. בעניין שאר הנגנים בלהקה, שוב תלוי באיזה סגנון. וירטואוזים בקלידים לא חסרים ואני לא מתכוון רק לוויקמן ואמרסון. גם דייב גרינסלייד, רוד ארג'נט, היו כאלה. כאן, אני אפילו מעדיף את ג'ון לורד מדיפ פרפל, שהיכולת המוסיקאלית שלו הרבה יותר משכנעת משל שאר חברי הלהקה לדורותיה, או אפילו טוני בנקס מג'נסיס, שאיננו וירטואוז גדול, אבל המרקם הצלילי של הלהקה תלוי לא מעט ביכולת שלו להביא לידי ביטוי את הרעיונות המוסיקאליים טוב יותר. בכך, אני סבור, הייתרון הגדול של להקות הרוק המתקדם על שאר הלהקות בז'אנרים השונים. ד"א, בעניין התיפוף, נדמה לי שאף אחד לא יחלוק על כך שפיל קולינס וביל ברופורד הם באמת ענקיים. אבל אם יצא לכם להאזין לג'ת'רו טאל של המחצית השנייה של שנות ה 70 (Barimore Barlow), או לגונג באותן שנים (Pierre Morlean) או למאגמה (Christian Vander) תוכלו לשמוע מתופפים שלא מהעולם הזה, שיותר נכון לכנותם נגני כלי הקשה ולא מתופפים. יקי