לגבי הקטע החברתי
כל העסק הזה גורם לפעמים להכיר את החברים שלך באמת, לגלות מי באמת חבר שזוכר ומתחשב ומי שייך לאלו שמזלזלים ו/או לועגים. לאנשים קשה לקבל את זה, לפעמים בגלל בורות ולפעמים מסיבות אחרות ויש את אלו שלא מאמינים שזו באמת מחלה או שמכנים את זה "אלרגיה ללחם" וצריך כל פעם להזכיר להם שזה הרבה יותר מזה (זה כולל גם אבקות מרק וחומרים תעשייתיים). כל יציאה למסעדה או התארחות אצל חברים יוצרת בעיות. כשמתארחים אפשר לדבר לפני כן עם המארח ויש אנשים טובים שמתחשבים ומכינים משהו שמותר, אבל לפעמים יש פספוסים - אני למשל גם אלרגית לחלב בנוסף ואני יודעת שקרה גם לאלרגים אחרים ולא רק לי, שהכינו כיבוד במיוחד בלי גלוטן אבל עם חלב. אחרים סיפרו על מארחים שהכינו משהו "בלי קמח" אבל עם אבקת מרק או שיבולת שועל, או כאלו שחושבים ששיפון מותר או שחיטה מלאה מותר. זה מבאס שיודעים שמישהו טרח והשקיע ובסוף אני עדיין לא יכולה לעשות את זה ולמרות שזה לא אשמתנו זה גורם לביאוס גם אצל האורח וגם אצל המארח (אני עדיין זוכרת את המשפט של חברה שלי "את אלרגית לחלב? חשבתי שאת אלרגית לקמח", ולך תסביר שזה שגילו לי צליאק לא העלים לי את האלרגיה לחלב ממנה אני סובלת שנים). במסעדות - אנחנו אימת המלצרים, תמיד אנחנו חייבים לשאול מליון שאלות שהמלצרים לא תמיד יודעים איך להתמודד איתן ואנחנו חייבים לוודא ולדרוש שישאלו במטבח ולוודא שאין סכנת זיהום משני (זאת אומרת שמנקים את הכלים בין מנה למנה, זה לא כזה טריוואלי) ואפילו שמזמינים סלט קרה לחלק נכבד מאיתנו שלמרות הבקשה המפורשת קיבלנו לחם ליד/על הסלט. יש מקומות שלא מוכנים לקחת את הסיכון ואומרים לנו לא לאכול כלום. חברה שלי הייתה בחתונה ופנתה כהרגלה לשף, ומה שקרה זה שהאחראי על האירוע הורה לשף שלא לענות על השאלות שלה ואמר לה שלא תאכל כלום כי הוא לא מוכן לקחת את הסיכון שיקרה לה משהו והיא תתבע. איזה כיף, הא? יש מקומות שסגורים בפנינו בגלל סכנות זיהום משני - למשל מקומות של סלטים בהרכבה עצמית ומקומות שמטגנים הכל ביחד (אני לא חושבת שיש יותר מדי מקומות שלא מטגנים צ'יפב בנפרד משניצלים וטב"צ וכדומה), דוכני גלידה גם - מערבבים בין הכפות במקומות האלו. בקטע החברתי זה גם מפריע, כי לך תסביר לחברים שמאוד רוצים לצאת למסעדה איטלקית שזה ידפוק אותך. עוד בעיה - כשמכירים אנשים חדשים ומגיעים למצב שנאלצים להסביר להם על המחלה, ושוב נתקלים בבורות ובחקירות לא נעימות ובהבעות רחמים עזות שלפעמים כוללות את המשפט האהוב "במקומך הייתי מתאבד". תחשוב על דייט ראשון של צליאקי או צליאקית שמוצאים את עצמם מסבירים למה הם לא יכולים לשתות בירה, לי זה קרה וזה היה מאוד לא נעים. לפעמים אנשים שואלים למה אני לא יכולה לאכול קצת.
