אתה בטוח שזו רק השפעת הסביבה? כשיצאתי למסע ההורות, הייתי נחרצת לגדל את בני חופשי מסטריאוטיפים מגדריים. הוא קיבל לא פחות בובות ממכוניות,לא פחות חולצות אדומות מכחולות,וכלי נשק נמנעו ממנו לחלוטין. מה גדול היה זעזועי, כשבערך בגיל של בתך, ראיתי את המתוק, עדין הנפש שלי, מכוון מקל על כלבם האפטי של השכנים, ויורה "פיוּ פיוּ!" ולא- אבא שלו לא חייל ולא היה מעולם חייל, לא היו לו שום מודלים כאלה. קיבל גם בגן חינוך פלורליסטי-שיתופי (היינו אז בקיבוץ). זה בא מתוכו. היום, כאמא לארבעה בנים (הרביעי אמנם בדרך, אבל כבר נחשב ../images/Emo13.gif ), אני מאמינה ש boys shall be boys , מה שנכון מן הסתם גם לגבי בנות. אין זה אומר כמובן, שצריך לשתף פעולה עם שטיפת המח החברתית. לעניות דעתי, רצוי להיות קשובים לילד/ה ומה שנכון ואמיתי לו/ה, ולא לאידיאולוגיות שלנו (מתחבר גם לשירשור על העקרונות) או למה שמצופה ע"י החברה. שני האחים הקטנים שלו, קיבלו אמנם גם הם בובות וחולצות אדומות,וגם מחיאות כפיים כשהם רוקדים/עוזרים/מציירים/מבשלים, אבל כבר לא הופתעתי (וגם לא הפריע לי) להווכח שבניי מעדיפים מרוצי מכוניות, משחקי חשבון, דו-קרב חרבות, ודינוזאורים; על פני סיפורים המתמקדים ברגשותיהן של הדמויות והיחסים ביניהן, משחקים של טיפול (בבובה למשל), או עשייה משותפת נטולת תחרותיות.