ידיד היקר. במסר שלי בשרשור הקודם
בנושא זה כתבתי: "אני מניח שכל מי שמתחיל לכתוב איזושהי הצעה מעשית, נתקל, די מהר, בסתירות במחשבתו ורואה שהמציאות מאד מורכבת ושכל צעד אדמיניסטרטיבי לשינוי המציאות מביא למצב של "ועדה מסדרת", "קומוניזם סובייטי", וכל מיני דברים לא טובים, לא אוביקטיביים וכאלה שאף אחד מאיתנו אינו מעוניין בהם". הקישור למסר: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=293&msgid=59230493 כך שאתה לא מחדש לי כלום. אני מכיר בבעיתיות ואז נשארת לפני האפשרות להרים ידיים או לעשות מעשה. הבחירה הזו (בין לעשות מעשה לבין לשבת ולומר "אין מה לעשות") עומדת בפני כל אחד ואחד מאיתנו ובמיוחד לפני אלה המובילים היום את התנועה הזו. עלינו, המדריכים, לחשוב אם זה מה שאנו רוצים לראות. האם ריקודי העם עבורנו הינם רק פרנסה (שכוחות השוק שולטים בה) או שמה אנו רואים בעבודתנו גם שליחות חינוכית, תרבותית וישראלית? האם המירוץ המתמיד אחרי ריקודים חדשים, כפי שהוא נעשה היום, מביא לנו עוד רוקדים ומצליח להנחיל את ריקודי העם בשכבות רחבות יותר של האוכלוסיה או שזה מביא לתוצאה הפוכה? האם האפשרות שלנו לרקוד במקומות אחרים, רחוקים מ"הרקדת הבית" שלנו, גדלה או קטנה? האם מתאים לנו שיחברו עבורנו "ריקודי-עם ישראליים", אנשים שלא חיים איתנו ולא מחלקים איתנו את קשיי היום יום? ואתה יודע מה? בסוף בסוף, אולי בעוד כמה שנים, האם לא יפגע גם הכיס כאשר מספר הרוקדים יצטמצם עוד יותר? בקיצור, מחובתנו להסתכל קצת יותר רחוק, מעבר לחטמנו הצר והקטן ומעבר לרצון לעשות עוד כמה לירות כאן ועכשיו. האם לא זקוקים אנו לחזון? זוכר את החזון "עם רוקד"? מי העלה חזון זה? האם אנו בדרך להגשמתו או שאנו נסוגים כבר כמה שנים טובות? ואשר לחו"ל - מותר לנו גם לבקש פסק זמן ממנהלי המחנות בחו"ל. לא הכל חייב לעבור דרך החור של הגרוש.
בנושא זה כתבתי: "אני מניח שכל מי שמתחיל לכתוב איזושהי הצעה מעשית, נתקל, די מהר, בסתירות במחשבתו ורואה שהמציאות מאד מורכבת ושכל צעד אדמיניסטרטיבי לשינוי המציאות מביא למצב של "ועדה מסדרת", "קומוניזם סובייטי", וכל מיני דברים לא טובים, לא אוביקטיביים וכאלה שאף אחד מאיתנו אינו מעוניין בהם". הקישור למסר: http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=293&msgid=59230493 כך שאתה לא מחדש לי כלום. אני מכיר בבעיתיות ואז נשארת לפני האפשרות להרים ידיים או לעשות מעשה. הבחירה הזו (בין לעשות מעשה לבין לשבת ולומר "אין מה לעשות") עומדת בפני כל אחד ואחד מאיתנו ובמיוחד לפני אלה המובילים היום את התנועה הזו. עלינו, המדריכים, לחשוב אם זה מה שאנו רוצים לראות. האם ריקודי העם עבורנו הינם רק פרנסה (שכוחות השוק שולטים בה) או שמה אנו רואים בעבודתנו גם שליחות חינוכית, תרבותית וישראלית? האם המירוץ המתמיד אחרי ריקודים חדשים, כפי שהוא נעשה היום, מביא לנו עוד רוקדים ומצליח להנחיל את ריקודי העם בשכבות רחבות יותר של האוכלוסיה או שזה מביא לתוצאה הפוכה? האם האפשרות שלנו לרקוד במקומות אחרים, רחוקים מ"הרקדת הבית" שלנו, גדלה או קטנה? האם מתאים לנו שיחברו עבורנו "ריקודי-עם ישראליים", אנשים שלא חיים איתנו ולא מחלקים איתנו את קשיי היום יום? ואתה יודע מה? בסוף בסוף, אולי בעוד כמה שנים, האם לא יפגע גם הכיס כאשר מספר הרוקדים יצטמצם עוד יותר? בקיצור, מחובתנו להסתכל קצת יותר רחוק, מעבר לחטמנו הצר והקטן ומעבר לרצון לעשות עוד כמה לירות כאן ועכשיו. האם לא זקוקים אנו לחזון? זוכר את החזון "עם רוקד"? מי העלה חזון זה? האם אנו בדרך להגשמתו או שאנו נסוגים כבר כמה שנים טובות? ואשר לחו"ל - מותר לנו גם לבקש פסק זמן ממנהלי המחנות בחו"ל. לא הכל חייב לעבור דרך החור של הגרוש.
