The Ancient Mariner
New member
אז ככה........
מכיוון שלא אפתח עוד הודעה כדי להוסיף עוד קובץ (מלבד התמונה שהוספתי יחד עם הקובץ הזה) אוסיף פה עוד מאמר של עו"ד מרואן דלאל, שהוא עו"ד ב"עדאללה" שזה מרכז ערבי-ישראלי לזכויות אדם. 5 ביולי 2001 על הזכות לפרוץ את הקונצנזוס הלאומי היהודי מאת: עו"ד מרואן דלאל תקשורת ההמונים הנהוגה כיום בישראל מצאה את הדמון שלה. כמו כל תקשורת המונים אחרת, האמת איננה הענין אלא הסחת דעת ההמון מהנושא המרכזי, בייחוד כאשר ישנו משבר בקרב קהילת אותה תקשורת. בניגוד לתקשורת המונים בעבר, זו של היום מנסה לתפוס בסיס כלשהו במציאות ולהיות מתוחכמת יותר. מקורו של תחכום זה לא בהסתרת מידע, אלא שיבושים אחרים בתוכן המידע המוצג. דומה שהעלמת תוכן נאומו של ד"ר בשארה בסוריה אינו מתעלה לכדי תקשורת המונים מתוחכמת, אלא מסתפק בסטנדרט הנמוך יותר של אותו סוג של תקשורת. כזה שאין צורך לחבר עליו ספרים, כמו ספרו של חומסקי על התקשורת האמריקאיית "ייצור הסכמה" (MANUFACTORING CONSENT). כיום ברור שד"ר בשארה לא קרא למלחמה, אלא להתנגדות לכיבוש, כפי שכל אדם סביר עם חוש מינימלי לזכויות אדם ראוי שיעשה. ההנחה שרווחה כאן יותר משלושים שנה שתכליתה כי הכיבוש לא כל כך חשוב או מפריע פחות מזיקה רק מהכיבוש עצמו. יתרה מכך, נאומו של בשארה כלל אלמנטים נוספים שמסלפי דבריו התעלמו מהם בזדון, כגון ביקורת על חברות ומשטרים ערביים וכן הדגשת האתגר העומד בפני אותן חברות ומשטרים המתבטאים במודרנזציה המבוססת על אדניה של "הרציונאליות, הנאורות וחוזה חברתי בין פרטים חופשיים." השאלה איננה, אפוא, תוכן נאומו של ד"ר בשארה. שכן המסע נגד האחרון גם איננו הראשון מסוגו, אם כי מהווה שיא בהסתה נגד נבחרי ציבור ערביים. ההסתה לא פסחה גם על חברי הכנסת מוחמד ברקה ועבד אל-מאלכ דהאמשה שקראו להתנגדות לכיבוש ולמדיניות הריסת הבתים של השלטון, ובייחוד המשטרה. העניין גם אינו מסתכם בסוגיית חופש הביטוי. בטח לא לגבי נאומו של ד"ר בשארה שנאמר במקום שאינו מדינת ישראל. חשוב מכך, איך ניתן בכלל לדון בתוקף הזכות לחופש הביטוי כשזה לא רק לא מובן אלא גם מסולף? ויטגנשטיין מזכיר כי לא ניתן להבין את הדיבור ללא הבנת הקשרו ואילו דרידה גורס כי לכל טקסט יש אין סוף משמעויות. כך או כך, גם כאשר קוראים טקסט במלואו ומבינים אותו, קיימת בחירה באשר להבנת המשמעות של טקסט, שאינו נחשב לדבר ממשי בפני עצמו. רבים מציינים את ההקשר שבו נאמרו דבריו של בשארה בסוריה, ומצביעים על כמה מהנוכחים בעת הנאום. לא רק שאותם אנשים נכחו במהלך נאום דומה בשנה שעברה שלא עורר את המהומה הקיימת היום, אלא שיש אמניזיה לאומית, החופפת את הקונצנזוס שנבנה במאמץ קל ובהצלחה יתרה על ידי ממשלת שרון - פרס, לגבי ההקשר שבו נמצא קורא הדברים כאן בישראל. הסוגייה שמעוררים נבחרי הציבור הערבי היא מעמדו של המיעוט הפלסטיני בישראל. האם הוא ימשיך להיות נשלט או שמא יפעל למימוש זכויותיו המובטחות באמנות של האו"ם בדבר זכויות אדם וקהילה, הן במישור המקומי והן במישור הבינלאומי. בעוד ששיח אנשי הימין צפוי ובנאלי המתמקד סביב שלילת זכויות האזרח של הקהילה הפלסטינית בארץ, מרתק נסיון דוברי "השמאל" הרשמיים לסרטט את גבולות השיח והפרוגרמה הפוליטית של הערבים בישראל. דמויי ליברלים מזהירים את הערבים לא להרגיז את השמאל. לא לדבר על טרום 1967 (ממשל צבאי) ולא על 1948 (נאכבה). שני המחנות המכוננים את הקונצנזוס הקיים אינם מצליחים או אינם רוצים להבין כי אין מדובר בטובה שהם עושים כשהם "מרשים" לנציגי תושבי הארץ המקוריים להשתתף בתהליך הפוליטי במדינה שקמה על חורבות עמם. מבין זרועות השלטון המודאגות מהמוביליות החברתית המבורכת בקרב הציבור הערבי בולטת נוכחותו של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי. במהלך כהונתו נחקרו במשטרה נציגי ציבור ערבים (על התבטאויות פוליטיות או מעשים הומניטריים) יותר מאשר בכל תקופה אחרת. מנגד, גישתו הסלחנית של היועץ המשפטי לממשלה כלפי חברי כנסת מהימין (הנגבי, ליברמן, וקליינר) בגין התבטאויות לא פוליטיות ומעשים פליליים דוקרת את העין ומקוממת את הלב. זאת בנוסף לסלחנותו של היועץ להתבטאויותיהם הגזעניות והשקריות של קציני משטרה בכירים במחוז הצפוני (אליק רון ויקי אזולאי) לפני אוקטובר 2000. תמוהה במיוחד עמדתו של היועץ רובינשטיין כלפי נאומו של ד"ר בשארה. תחילה הוא גרס כי אין בסיס משפטי לנקוט בהליכים משפטיים. אחר כך קיים התייעצות עם צמרת משרדו כדי למצוא את האפיק המשפטי המתאים נגד בשארה. בסופו של תהליך הוזמן האחרון ליחידת חקירת פשעים בינלאומיים של המשטרה. דפוס פעולה זה של היועץ המשפטי לממשלה ראוי שילמד בקורס משפט חוקתי בפקולטאות למשפטים בארץ. אולי סוף סוף יתנפץ המיתוס שהיועץ המשפטי לממשלה, ולא ארגוני זכויות אדם, מקדם את שלטון החוק במובניו הפורמלי והמהותי. הכותב הוא עו"ד בעדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.
מכיוון שלא אפתח עוד הודעה כדי להוסיף עוד קובץ (מלבד התמונה שהוספתי יחד עם הקובץ הזה) אוסיף פה עוד מאמר של עו"ד מרואן דלאל, שהוא עו"ד ב"עדאללה" שזה מרכז ערבי-ישראלי לזכויות אדם. 5 ביולי 2001 על הזכות לפרוץ את הקונצנזוס הלאומי היהודי מאת: עו"ד מרואן דלאל תקשורת ההמונים הנהוגה כיום בישראל מצאה את הדמון שלה. כמו כל תקשורת המונים אחרת, האמת איננה הענין אלא הסחת דעת ההמון מהנושא המרכזי, בייחוד כאשר ישנו משבר בקרב קהילת אותה תקשורת. בניגוד לתקשורת המונים בעבר, זו של היום מנסה לתפוס בסיס כלשהו במציאות ולהיות מתוחכמת יותר. מקורו של תחכום זה לא בהסתרת מידע, אלא שיבושים אחרים בתוכן המידע המוצג. דומה שהעלמת תוכן נאומו של ד"ר בשארה בסוריה אינו מתעלה לכדי תקשורת המונים מתוחכמת, אלא מסתפק בסטנדרט הנמוך יותר של אותו סוג של תקשורת. כזה שאין צורך לחבר עליו ספרים, כמו ספרו של חומסקי על התקשורת האמריקאיית "ייצור הסכמה" (MANUFACTORING CONSENT). כיום ברור שד"ר בשארה לא קרא למלחמה, אלא להתנגדות לכיבוש, כפי שכל אדם סביר עם חוש מינימלי לזכויות אדם ראוי שיעשה. ההנחה שרווחה כאן יותר משלושים שנה שתכליתה כי הכיבוש לא כל כך חשוב או מפריע פחות מזיקה רק מהכיבוש עצמו. יתרה מכך, נאומו של בשארה כלל אלמנטים נוספים שמסלפי דבריו התעלמו מהם בזדון, כגון ביקורת על חברות ומשטרים ערביים וכן הדגשת האתגר העומד בפני אותן חברות ומשטרים המתבטאים במודרנזציה המבוססת על אדניה של "הרציונאליות, הנאורות וחוזה חברתי בין פרטים חופשיים." השאלה איננה, אפוא, תוכן נאומו של ד"ר בשארה. שכן המסע נגד האחרון גם איננו הראשון מסוגו, אם כי מהווה שיא בהסתה נגד נבחרי ציבור ערביים. ההסתה לא פסחה גם על חברי הכנסת מוחמד ברקה ועבד אל-מאלכ דהאמשה שקראו להתנגדות לכיבוש ולמדיניות הריסת הבתים של השלטון, ובייחוד המשטרה. העניין גם אינו מסתכם בסוגיית חופש הביטוי. בטח לא לגבי נאומו של ד"ר בשארה שנאמר במקום שאינו מדינת ישראל. חשוב מכך, איך ניתן בכלל לדון בתוקף הזכות לחופש הביטוי כשזה לא רק לא מובן אלא גם מסולף? ויטגנשטיין מזכיר כי לא ניתן להבין את הדיבור ללא הבנת הקשרו ואילו דרידה גורס כי לכל טקסט יש אין סוף משמעויות. כך או כך, גם כאשר קוראים טקסט במלואו ומבינים אותו, קיימת בחירה באשר להבנת המשמעות של טקסט, שאינו נחשב לדבר ממשי בפני עצמו. רבים מציינים את ההקשר שבו נאמרו דבריו של בשארה בסוריה, ומצביעים על כמה מהנוכחים בעת הנאום. לא רק שאותם אנשים נכחו במהלך נאום דומה בשנה שעברה שלא עורר את המהומה הקיימת היום, אלא שיש אמניזיה לאומית, החופפת את הקונצנזוס שנבנה במאמץ קל ובהצלחה יתרה על ידי ממשלת שרון - פרס, לגבי ההקשר שבו נמצא קורא הדברים כאן בישראל. הסוגייה שמעוררים נבחרי הציבור הערבי היא מעמדו של המיעוט הפלסטיני בישראל. האם הוא ימשיך להיות נשלט או שמא יפעל למימוש זכויותיו המובטחות באמנות של האו"ם בדבר זכויות אדם וקהילה, הן במישור המקומי והן במישור הבינלאומי. בעוד ששיח אנשי הימין צפוי ובנאלי המתמקד סביב שלילת זכויות האזרח של הקהילה הפלסטינית בארץ, מרתק נסיון דוברי "השמאל" הרשמיים לסרטט את גבולות השיח והפרוגרמה הפוליטית של הערבים בישראל. דמויי ליברלים מזהירים את הערבים לא להרגיז את השמאל. לא לדבר על טרום 1967 (ממשל צבאי) ולא על 1948 (נאכבה). שני המחנות המכוננים את הקונצנזוס הקיים אינם מצליחים או אינם רוצים להבין כי אין מדובר בטובה שהם עושים כשהם "מרשים" לנציגי תושבי הארץ המקוריים להשתתף בתהליך הפוליטי במדינה שקמה על חורבות עמם. מבין זרועות השלטון המודאגות מהמוביליות החברתית המבורכת בקרב הציבור הערבי בולטת נוכחותו של היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי. במהלך כהונתו נחקרו במשטרה נציגי ציבור ערבים (על התבטאויות פוליטיות או מעשים הומניטריים) יותר מאשר בכל תקופה אחרת. מנגד, גישתו הסלחנית של היועץ המשפטי לממשלה כלפי חברי כנסת מהימין (הנגבי, ליברמן, וקליינר) בגין התבטאויות לא פוליטיות ומעשים פליליים דוקרת את העין ומקוממת את הלב. זאת בנוסף לסלחנותו של היועץ להתבטאויותיהם הגזעניות והשקריות של קציני משטרה בכירים במחוז הצפוני (אליק רון ויקי אזולאי) לפני אוקטובר 2000. תמוהה במיוחד עמדתו של היועץ רובינשטיין כלפי נאומו של ד"ר בשארה. תחילה הוא גרס כי אין בסיס משפטי לנקוט בהליכים משפטיים. אחר כך קיים התייעצות עם צמרת משרדו כדי למצוא את האפיק המשפטי המתאים נגד בשארה. בסופו של תהליך הוזמן האחרון ליחידת חקירת פשעים בינלאומיים של המשטרה. דפוס פעולה זה של היועץ המשפטי לממשלה ראוי שילמד בקורס משפט חוקתי בפקולטאות למשפטים בארץ. אולי סוף סוף יתנפץ המיתוס שהיועץ המשפטי לממשלה, ולא ארגוני זכויות אדם, מקדם את שלטון החוק במובניו הפורמלי והמהותי. הכותב הוא עו"ד בעדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל.