סקר הפורום

[sela v]

סקר הפורום

שניים רשמו שטיילו יותר משנתיים, מעניין אותי לדעת האם זה רצוף או עם חזרה לארץ? ואיך זה לטייל כל כך הרבה זמן?

 

[kogawa]

תשובה ארוכה מאד לשאלה קצרה...

מסקר שעשיתי בין מטיילים רבים שטיילו תקופות של שנתיים ויותר ומניסיון אישי: טיול רצוף הוא דבר מורכב. אפשר לטייל 5-8 חודשים ברציפות, אבל אז חוסר האיזון בין החוויות הנצברות ויכולתנו לפרוק את החוויות מכריע אותנו, ומתחיל משבר מנטלי שאם מושכים אותו הופך למשבר פיזי, והוא מכונה בעגת המטיילים המשבר החצי שנתי. זוהי תופעה מחזורית, שמתחילה בחוסר עניין, וממשיכה באדישות, ובחוסר אכפתיות, ובעייפות גופנית ופגיעות למחלות. כשמרגישים את אותות המשבר יש לעצור את הטיול ולהשתקע במקום אחד למשך 3-8 שבועות כדי למלא/לפרוק מצברים. אין מטייל שחסין בפני זה. שנה שניה של טיול מתבטאת בקצב שונה לחלוטין והתרכזות בדברים שונים, הרבה מטיילים עוצרים לפרקי זמן גדולים יותר, ומקדישים יותר בלחוות את החיים עצמם ופחות את האתרים. העניין במקומות מסוג "הכי" מתמעט, והחוויה היא הסתכלות על העולם בקטן, התנהגות מרתקת, אנומליה התנהגותית או כל דבר קטן ולא שיגרתי נהפך לחוויה. קרומי ומעטפות ההגנה מתחילים להתקלף, ועושים מטמורפוזה נפשית ראשונה בהשתחררות אמיתית ממוסכמות. שנה שלישית היא הקשה והמורכבת ביותר להסבר, הטיול נעשה דרך חיים ופחות ופחות מכירים חיים בדרך אחרת, וקשה יותר לתקשר עם אנשים שאינם מטיילים (אם כי השפה נשארת, תחומי העניין שונים). בשנה זאת אותה אני מכנה שנת גשר, מגלים שוב ושוב את המציאות הנפרדת, המקבילה, ועדיין עוברים בין מציאויות שונות, וכל זאת ללא מורה דרך המוביל אותנו – להמחשה, הסמים יכולים לקחת אותנו למציאות נפרדת באמצעות מורה דרך שעשוי להוביל אותנו, ועשוי גם לא להחזיר אותנו, וכשהתובנות של מטייל מאפשרות במודע או שלא במודע לקחת אותנו למציאות אחרת , ותוך שליטה לשוטט וגם להחזיר אותנו, גילינו דבר מופלא. בשנות הטיול הבאות נאבד את היכולת לחזור למציאות האוניברסלית, ונאבד את המפתח לשער ונשכח את הדרך חזרה, כך שמי שרוצה "לחזור" צריך לעשות זאת בשנת הטיול השלישית. כמובן כל אחד והמטען שהוא מביא איתו, והחלוקה לשנים יכולה להיות מעט שונה, אבל כללית זוהי התורה. לדוגמא, אביא התכתבות בין מטיילים ותיקים שהאחד מנסה לשכנע את השני לחזור: שלום לד איש נאמאסטה חזרתי, מאקשה שלי להגיע לסף נירוונה - לגעת, להשיק ולשוב אולי לא מספיק חזק להישאר או אולי חוסה ארקדיו המקועקע. עד לביציו וחוזר לנופף בזכרותו אחרי שנדד בעולמות רחוקים, ואולי מלקביאדס המציג לראווה את המגנט אל מול הבורות שמאחורי הביצות. זנב סוס השובר את הפינות במרובע הנוקשה של החיים בעולם הזעיר שמעבר לריורצ’ה ומנסה להסיר אח הלוט ולחשוף לעולם את מהות הראיה של המציאות האחרת וסודות הידע אחרי שמסקליטו לימד אותי לראות את הביצים הסגלגלות והמחושים הדקים של אור גם ללא עזרת העשן הקטן. כן, הריחוף קשה יותר עכשיו, אבל השלמות העצמית מספיקה כדי להישאר ולצוף ללא שקיעה בביצת החיים, לא צריך שהגנג’ה תנחה אותי - למדתי אותה מספיק, ודרכה ראיתי ילד קטן , אולי בן שלוש, זועק קבלי אותי אימא, ונדחה ומתקפד ומחדד קוצים, ראיתי אוכל צפרדעים, מורה מכה בסרגל קצות אצבעות, ראיתי תיש עם משקפיים - איזה נון !! ראיתי הרבה לבנים שסוגרות, ואחר טנק שהורס אותם ודורס נשמות צפות. אבל אני חזרתי, נתנו לי מסגרת וגם רצפה, וקירות שסוגרים, שירותים עם מיים חמים ומאוורר שזורק עלי אנרגיה שלילית, ואני שומע מוסיקה בעוצמה, זה הרבה יותר מווקמן שהוא אנוכי מדי ולא יכול למלא את חלל החדר בשעה זאת דרך הקרעים במתורגמן האקוסטי נשלט גלים החודרים מבעד לחלון הפתוח, ואפילו דרך לבנים אומרים, איש, וחוט חשמל נשרך וקופסא שטוחה שחורה וכלום, זה הקצה, אבל משהו מכניס גלים למוח ומנתק תחושה. אני כאן כי כבר שום מסגרת לא תמנע ממני את האפשרות לראות ולהיות איש דעת כשארצה. לא אהיה יותר חתול הנשבר לרסיסים כל פעם שנופל מגג, אבל אוסף את עצמו בגאווה וצועד כאילו לא קרה כלום מכיוון שהחברה מצפה ממנו שיהיה חתול. היום אני יודע שאת שיא המהירות לא חובה לעשות על ידי קיפול הכנפיים מגובה שיא וצניחה חופשית שנגמרת בהתרסקות למיים הקרים, ושהשחף הלבן צודק: ריצ’ארד באך גם אומר: "תוכל להגביה עצמך למרום כמו הציפורים במעופן , תוכל לראות את העולם דרך עיניהן הזהובות, תוכל לגעת ברוח השורקת בין נוצות הקטיפה שלהן , תוכל לרקוד עם העננים ותוכל להתרומם מעל לדאגות היומיום, תוכל להתרומם מעל חברה המטילה שעמום בשטחיותה ובעיסוקיה התפלים; תוכל להישאר במרום ככל שתחפוץ למשך הלילה ולאורך זריחות, וכשיתחשק לך לרדת..." אני חזרתי, בקאליש חם בבית על אף קור השלג בפסגות. "חיש אני על האייל איך עומדים חגווי הסלע שם בגידדין? על כל צעד תהום רובצה, גועש הגל.." - וחזר גם הוא הביתה זוכר? טוב איש, להתראות. והתשובה: הרוח, האור המים והאבן אמרו לי שעברתי כאן פעם - אולי יחף, אלקטרון זריז ושובב כנקודה ארגמנית של אור חסרת גבול וצורה ללא טיפת מנוחה מתרוצץ לו בראשי- מתדפק על דלתות מחסני ההכרה מחפש לו שדה מוכר וחביב - להאיר אותו ולהתענג בצוותא עם חברים ונושאים אהובים אחרים, אך אני לא נתתי לו יותר מידי צ’אנס לבלבל אותי ולצבוע לי את הידוע והמוכר בשלל ססגוני של צבעים וריחות, סגרתי את עין הבינה בפניו - הידקתי את הפתחים הסנטימנטליים לראות את התווית ולחלוף הלאה בזריזות סורק, גלי מוח ממוחשב , בתנועה ספיראלית נחושה- כמו הקרוסלה במרחביה עם הפרות והוואקום מהדהד בחלל הפנימי שבראש, וזה רץ מהר, מקיף ועולה בהר - ומגיע לפסגה מסתובב על צירו כנחש הבולע את זנבו- נקישה רכה בלב ופתח צר בכתר הראש נפתח לשחרר, והאור הקטן, הוורוד קופץ לו החוצה ונעלם בדרכו חזרה לאבא מרקורי שלו – מושך אחריו שובל ערפילי כמזרקה של לוויתן- ענן לבן וסמיך של חומר מחשבה או השד יודע מה ונותרת התנודה חופשייה מכל ביטוי של המשגה- מהדהדת ברכות בחלל הגוף בשקט קוסמי האופייני למצולות הים- שלווה מוחלטת לזמן מוגבל עד ההפרעה הבאה - קריאה חיצונית או פנימית. אני הולך להרתיח את החלב עם סוכר וסומסום. ושמא האמת האין-הסופית טמונה בחיקה של אלילה הוליוודית או נימפה שמימית מקג’ורהו? שרק לא תיפול עלי בצורתה הגשמית והקרה... בהודו הרגשתי בבית כמו לבקר בחלום מוכר ורחוק, בום, בום, בום בפוקהרה כבר חודשיים וחצי. בראש השנה היינו עשרה ישראלים ועוד כמה נוודים עם גיטרה וחליל והפסל של תל חי- כן הם סיממו אותי סוד בכיתה גימל עם החרמון ויריחו והחופים המוזהבים של סיני, עם מצנח קטן של פצצת תאורה ורגל שמאל שבורה וחסמבה, חסמבה, חסמבה של מוסינזון. אבל אני גמרתי להכין את כל השיעורים ונמאס לי לשחק עם חברים שעוברים בחיים כמו בין מדפים של סופרמרקטים לעשירים – נוגעים, לא נוגעים וכל כך צודקים... אז, עכשיו אני יושב בבית בכפר- כבד חודש וחצי מחוץ לחוק, לטייל נמאס לי מזמן ולחזור אין לאן , שלא לאכול אותה שוב- במילואים ושאר עוותי צורה לא צפויים, שיעור מולדת באדמת נכר עם תנ"ך צ’ילום וערמה של ספרים, שסחבתי עוד מהבית. בלי תכניות ובלי מחויבויות וזמן בשפע, לומד את החיים אשר מעבר למציאות של זמן, כוונה וצורה, ונאמן רק לעצמי. בוחן בזהירות את מושג האלוהים האוניברסלי ומתאמץ להחזיק שפוי למרות הבומים העל-קוליים מחד והסחיבות הרגשיות של הבית מאידך. "מבדידות האנשים נהיים קשים, מעטים יוצאים ממנה נשכרים, יש הפוחד מהדממה, יש המגלה בה נשמה.."

 

[natyh]

וואו

איזו תשובה ואיזה יופי של התנסחות , והכי יפה שהצלחת לתאר בצורה כל כך מדויקת את ההרגשה של רץ למרחקים ארוכים . תודה יובל נתי

 

[sela v]

מה הכוונה מסקר ש...?

האם באמת ערכת סקר או שפשוט דיברת עם עוד אנשים שטיילו הרבה? בטיול ארוך אפשר גם להשתקע במקום הרבה זמן, אבל למשל עכשיו אני באנגליה, ואני לא מחשיב את זה בתור טיול, אלא פשוט שהעתקתי את מקום מגורי, כי זה לא שאני עובד פה חצי שנה, שנה וחוזר אלא אני אהיה פה לתקופה בלתי מוגבלת.

 

[kogawa]

משיחות ארוכות עם הרבה מטיילים

לא מחקר מקיף, אבל יצא לי לשוחח ארוכות עם לפחות 20 מטיילים שטיילו בין שנתיים לעשרים שנה, כשמרבית זמנם עשו בדרכים, ובעיקר בארצות העולם השלישי. אשמח לענות לשאלות ספצפיות, אם כי הוספתי לא מעט בתשובתי ליוספוס לפני מספר ימים. אני בטוח שגם נתי יכול לתרום מנסיונו, אבל אין ספק שטיול ממושך אין דינו כדין טיול שיחרור של מספר חודשים, ובהחלט לא מתאים למרבית האנשים. זה לא דבר קל או קשה, זוהי דרך חיים עם פילוסופיה שלמה, שלא ניתנת לתאור בשיחת חולין בפורום שמרבית חבריו מחפשים אתרי מסיבות בקו-פאנגן ומחירי גראס במנאלי. שלא תבין שאני מזלזל חו"ח אבל זהו דיון במישור שונה לחלוטין, דיון שאשמח לתרום בו וללמוד ממנו. וכהרגלי, אצרף סיפור פגישה בין מטיילים שאולי תתרום משהו לדיון: התראות "אתה מוכר לי מהיכן שהוא" אמרה לי לפני שיצאה לשטוח איברים חשופים בפני כיתת ציירים צעירים. "כן, אני זוכר" אמרתי לחברה שחזר עם חיוך עמוק ופי טבעת אטום מהברחת גבול של זהב. רק כשלבשה את בגדי המלצרות נזכרתי באותו היום בו נפגשנו, בבקתה חמימה בהימלאיה ההודית לפני חודשים. אחר סקרנו עולם תפוז קטן ועורקי מסע, ונמשי התקבצות של מטיילים, ודרכי התגברות על רעב הממון, והתרמיל המלא והארנק הריק ותכניות חלומות על עולמות עלומים, והתאוות מאוויים והתרצות עם רצונות. לא, בליאון עירה לא נפגש לעולם, אבל ברחבי עולם המטיילים הזעיר לא קובעים פגישות, פשוט נפגשים וזורמים הלאה לבלתי מוכר אחר בו נפגש שוב, נשוב ונפרד ללא מחויבות לממדי זמן או מרחק. "נמשיך כשיהיה כסף או חשק" ענתה לשתיקתי של לפני פרדה, "ולהתראות" אמרה בבטחה כאילו מודיעה לי, ועוד נתראה ידעתי באחד ממחנות הפליטים של הטועים בין נבכי עולם זעיר נטול ממדים.