סקרים, לפי עצת נעה גל

[מירי,]

לוותר?

בילויים ? נסיעות לחו"ל? אפשר לשלב? אז אנחנו למשל לא ויתרנו על הדברים האלה - למה כי מראש אנחנו "לא בקטע", לגבי שילוב- איך אפשר בכלל לדעת איך אפשר מראש לדעת מה יהיה השינוי? אני למשל הרבה דברים שאמרתי שיהיו אכן היו - חזרתי לעבודה אחרי 3 חודשים והילדים בגן (ומבחינתי בשום אופן לא אצל מטפלת), אבל המישרה שלי קוצצה פלאים ואני אפילו לא חושבת על קריירה... אבל "דווקא" היום עם שני ילדים אני מאמינה שאכן יש נשים שכן יכולות לשלב הכל ואין צורך לוותר! (אני פשוט לא רוצה!)

 

[אפרתש]

אי אפשר לשלב הכל!!!

אי אפשר אי אפשר אי אפשר. כלומר: אם אין לך תחביבים, את עובדת 4 שעות ביום ולא אוהבת לנסוע לטיל או לבלות, אז כן - את יכולה לשלב את כל האין-פעילויות שלך עם גידול ילדים. אני מכירה אנשים שחושבים שהם שילבו בהצלחה את הכל. מפתחים קריירה של עשר ויותר שעות עבודה ביום, נוסעים לחו"ל כמה פעמים בשנה, יוצאים הרבה בערבים. אבל אני רואה איך הילדים שלהם משלמים את המחיר. ובעצם גם הם. את ויתרת על קרירה ונסיעות לחו"ל. את לא רואה בזה ויתור כי עבורך זהו לא מחיר גדול (אולי אפילו אפסי), אבל מי שמתכנן להביא ילדים, צריך לחשוב טוב מאד מה יש בחייו היום, ועל מה מזה יהיה מוכן לותר. אם התשובה "על כלום, אני כבר אסתדר" - זו תשובה לא ריאלית, ומראה שהאדם עדיין לא מוכן. פשוט כי הוא לא מבין לאן הוא הולך.

 

[מירי,]

אבל למה ללכת לקיצוניות?

מישרה לא חייבת להיות של 4 שעות או 10+ מה עם משרה של 8-7 שעות? אפשר לנסוע רק פעם אחת בשנה לחו"ל (אנחנו יותר בקטע של נופש בארץ) לא צריך 4 פעמים , אפשר לצאת לפעמים בערבים - לעשות את זה עם בייביסיטר טובה (ואולי אפילו כשהילדים כבר ישנים), אפשר שיהיה איזה תחביב לשעתיים שלוש בשבוע-ואולי אפילו בשעות הערב, ואת כל זה ביחד אפשר לשלב עם הילדים!!!

 

[אפרתש]

אין בינינו ויכוח

את ואני מבינות שבלתי אפשרי לגדל ילדים, וגם לעבוד 10 שעות ביום, וגם לנסוע ארבע פעמים בשנה בחו"ל. יש אנשים - נטולי או עם ילדים - שלא מבינים את זה. מה שאני אומרת זה שאנשים צריכים לשאול את עצמם, ולענות בכנות. האם אוותר על הנסיעות התכופות לחו"ל? האם אהיה מוכנה לוותר על תחביב נפלא שגוזל הרבה שעות? ואלה שאומרים "אין צורך, אמשיך את חיי בדיוק כמו עד היום, רק אשלב גם ילדים בתמונה" - אנשים אלה לא מציאותיים בעיני. חלקם, כאשר יהפכו להורים, סדר העדיפויות שלהם ישתנה. חלקם, ימשיכו לחשוב ככה גם כשיהיו להם ילדים. "אין בעיה, יש לנו או-פר, ככה שאני יכולה להמשיך לעבוד עד 8 כל ערב, ומיד אחר כך לרוץ לאיזה הופעה".

 

[מירי,]

נכון מאוד!

אבח אי אפשר לדעת את זה מראש! שום שאלה שהייתי שואלת את עצמי , ושום תשובה שהייתי נותנת לעצמי לא רלוונטית עד שהילד הראשון לא מגיע... לראיה יש שישנו את את אורח חיהם ויש שלא! נתנה כאן מישהי דוגמא של גידול כלבים - היה לי כלב שמסרתי אותו מכיוון שלא יכולתי לשלב אותו בחיי , האם זה אומר שלא הייתי אמורה להביא את ילדי לעולם? אי אפשר לדעת! אין מדד! אין שאלות שאפשר באמת לענות עליהן!

 

[לימור111]

אגב, יש גם הורות ללא הריון

אנחנו הפכנו להורים בעקבות אימוץ. זה תהליך שבו נדרשנו לא רק לענות לעצמנו על השאלות הללו, אלא גם לפסיכולוגים, עובדים סוציאלים וכל מיני גורמים אחרים במערכות הפורמליות ומחוצה להן. המוכנות לילד, בשבילנו: הגענו לשלב בזוגיות שלנו שבו הרחבת המשפחה תהווה נדבך נוסף וצעד קדימה. כיוון ששנינו ידענו מראש, מתחילת ההכרות שלנו שאנחנו רוצים להיות הורים, זה הגיע די מהר. ובצורת שאלה: האם הזוגיות בשלה להורות? מבחינתני באופן אישי, הגעתי לשלב בחיים בו פיתחתי יותר מקריירה אחת והרגשתי סיפוק מבחינת השגים רבים אחרים ולא הרגשתי שאצטרך לוותר על דברים חשובים כדי להיות אם. מבחינתי, כאדם שההתפתחות האישית חשובה לו, זה היה מאוד משמעותי. זה אפשר לי להיות עם בתי הבכורה שנה שלמה בבית ולהקדיש לה בערך 24 שעות ביממה (יחד עם בעלי והמשפחה המורחבת).

 

[נעה גל]

יש לי השערה (לא מבוססת)

שזוגות שהפכו להורים בעקבות אימוץ מגיעים להורות, הרבה פעמים, מוכנים יותר מאשר זוגות שהפכו להורים דרך הריון. לפחות מבחינת הנתינה והיכולת לנתינה. אני חושבת, שאחד הקשיים המרכזים, כשאתה הורה צעיר (כרונולוגית), היא הנתינה האינסופית שילד נזקק לה. והתהליך שעוברים בדרך לאימוץ (ולפעמים מדובר גם על אימוץ אחרי שנים של טיפולי פוריות) מאפשר הבשלה.

 

[Kalla]

ההריון הראשון שלי

לא היה מתוכנן (כמה ימים אחרי החתונה נודע לי שאני כבר בסוף חודש שני) - ובמקום ירח הדבש שכל כך רצינו שכבתי במיטה בשמירה והקאתי את הנשמה. אבל ברגע שנודע לי שאני בהריון, למרות שנפשית עד אותו רגע לא הרגשתי רצון להרות ולא הייתי מוכנה לזה, פתאום הרגשתי אהבה לעובר ורצון ללדת אותו. גם בעלי נורא שמח למרות שבקושי היה בן 22 והיה עדיין בצבא אחרי עתודה. אחרי הלידה הייתי בהלם של שבועיים בערך כי בחיים לא החזקתי לפני זה תינוק על הידיים - אך זה עבר והכל הסתדר. הייתי סטודנטית לתואר שני - נאלצתי לעזוב את הלימודים. לא יכולתי גם לעבוד כמה שהיינו באמת צריכים כדי לפרנס את המשפחה. עד שהוא היה בן שנתיים עבדתי בחצי משרה ולמזלי אמא שלי טיפלה בו חצי יום כי אם היינו צריכים לשלם למטפלת הייתי פשוט נשארת בבית. נכון, זו הייתה תקופה קשה (גם אם מאושרת) שבה ויתרנו על המון. אך מצד שני אחרי זה התבססנו, אני עכשיו עובדת במקצוע, מסיימת תואר שני והספקתי באמצע גם לעשות שנתיים לימודי תעודה. ובינתיים גם נוספו עוד שני ילדים מתוכננים ורצויים מאוד. מה זה אומר? שאדם יכול לחשוב שהוא מוכן או לא מוכן ללדת. איך הוא יגיב כאשר פתאום יבוא ההריון? או אחרי הלידה עצמה? אי אפשר לדעת מראש. יכולות להיות הפתעות לכאן או לכאן. בטח שכאשר מקבלים החלטה מודעת, עושים הכנה נפשית ומצפים - סביר להניח שיותר קל להתמודד, אבל זה לא מתכון בטוח. ועוד דבר - לא חייבים לוותר על החלומות האחרים. אני מרגישה שרק דחיתי אותם, אבל היום גם יש לי ילדים ואני גם מגשימה את חלומותי ותוכניותי, ומרגישה ממש שלמה עם עצמי. זה לא חייב לבוא אחד על חשבון השני, הכל רק עניין של עיתוי. למי שבאמת רוצה גם ילד וגם קריירה, השאלה הנשאלת היא מה הוא בוחר שיבוא קודם, מה יותר חשוב עכשיו ומה לדחות לאח"כ. אבל לא חייבים לוותר.

 

[האורחת1]

קאללה, תודה לתשובתך, אבל ...

בעתיד יהיו לי גם שאלות בקשר למקרה כשלך, הריונות לא מתוכננים. אבל בשאלתי כאן אני מתייחסת אך ורק להריונות מתוכננים ולשאלות שיש לשאול בשלב בו באים להחליט על ההריון. בכל אופן, אשמור את תשובתך ואצרף אותה לתשובות שאקבל בעתיד כשאתיחס לנושא ההריונות הלא מתוכננים תודה רבה

 

[האורחת1]

ללימור

את בהחלט צודקת, ובמקרה הזה כשאני מדברת על מוכנות להורות אין כיצד האדם נהייה להורה ואת אותן שאלות יש לשאול גם לפני אימוץ (ואולי גם לפני אמנה). יחד עם זה להריון עצמו יש גם יתרונות וקשיים ומי שהולכים על ילדים ביולוגיים צריכים, אולי, לשקול גם את הקשיים של תקופת ההריון

 

[דסי אשר]

מצד שני, ההריון מאפשר

פסיכולוגית, להתכונן למצב החדש. לכן טוענים, שאמהות נכנסות לתפקיד מהר יותר, לא רק משום האלמנט האמהי הטבוע(כן? לא? ) בהן, אלא שהיו להן 9 חודשים להרגיש בגופן שמשהו חדש מתפתח בתוכן, משהו שלא היה קודם -"להתכונן". דסי

 

[לימור111]

ומה על השיעור הגבוה למדי

של דכאון שלאחר לידה? ולא רק בצורותיו הקיצוניות? (מצד שני יש גם תופעה של דכאון שלאחר אימוץ. אני באופן אישי אמנם לא חוויתי אותה, אך כך שמעתי). מצד שני, אם אין ברצונכן להגרר פה לדיון בנושא האימוץ, גם זה בסדר מבחינתי.

 

[דסי אשר]

לכן טענתי, שאין מושג או שאלה

שההורה יכול לענות לעצמו- האם אני בשל להורות. במקצועי, נתקלתי בכמה וכמה בני 15, שעמדו להבירא ילדים לעולם, רק משום שקיימו יחסי מין. העובדה שהנערה תהייה בהריון, ואף תסיים אותו, לא תכין אותה לתפקיד ההורי, אבל בהחלט תהווה עבורה תהליך של התקשרות לרך הנולד. מוכנות להורות, פירושה ביםן השאר מוכנות לויתורים על חלקים אגוצנטריים שלנו. כתבתי כבר, שאני מכירה כמה אנשים וגרים, שלא מביאים, וכנראה לא יביאו, ילדים לעולם, כי הם מבינים שבעצם, בתוכם אינם רוצים ילדים. חברתי הטובה אמרה לי זאת מפורשות. יש שמעיזים לומר, יש שלא מעיזים לומר, ויש שלא מעיזים לומר וכן נכנסים לתפקיד ההורי ללא שום בשלות לכך. חלק מהם הכרתי באוכלוסיות אתן עבדתי, ומושקעות תכניות נפלאות "לתת להן", לאמהות - תחושות של ילדות רצויות, ילדות שמזינים אותן נפשית, שנונתים להן הרבה, כדי שבסופו של דבר יוכלו קצת לצמוח, ולתת לילדים שלהן משהו. מי שלא קיבל, אפילו אם קיבל המון חומרית, יתקשה לתת ליצור קטן ותלוי בו לחוטין. דסי

 

[לימור111]

לצערי

חוויתי גם הפריות וגם הריון שלא הגיע אל סופו. כך גם הרבה מאמצות אחרות.אבל אני לא בטוחה שזה ממין העניין.

 

[Kalla]

תהליך האימוץ = הריון

במובנים רבים. חוויתי גם הורות ביולוגית וגם אימוץ. לדעתי התהליך שצריך לעבור כדי לאמץ דומה מאוד להריון. מבחינת תכנון - בניגוד להריון זה תמיד מתוכנן. מבחינת אורך - לפחות כמה חודשים להתכונן נפשית. אפילו יודעים יותר טוב מה הולכים לקבל: אפשר לבחור גיל (עד גבול מסוים), מין ואפילו צבע עיניים ושער (אם ממש רוצים). אפילו מבחינה הורמונלית ונפשית יש דמיון רב בין שני התהליכים: הציפייה, הבכי כאילו בלי סיבה, המחשבות איך ומה יהיה. ובסוף המפגש עם הילד ו/או משפט האימוץ מאוד דומה בלידה. אולי לא מבחינה פיסית, אך בהחלט מבחינה נפשית.

 

[לימור111]

קאלה../images/Emo45.gif

ובנוסף: לדעתי יש נשים (ואנשים בכלל) שיש להן מוכנות להורות לפי המשתנים הבאים: * פרק זמן בחיים - יש כאלה שזה תלוי אצלן בנושא הזוגיות וכאלה שלא (למשל, חד-הוריות). מה הספקתי עד כה, מה עוד חסר? * גיל - אני בתחילת שנות הארבעים לחיי. ראיתי בשנים האחרונות אצל נשים בנות גילי שלא נישאו וילדו שמתחיל לחץ חזק בכיוון הזה, שמתבטא גם בתחושת המוכנות להורות והרצון החזק. אני מכירה מקרים של נשים בגילאים אלה שהלכו לכיוון של תרומת זרע לאחר שבמשך שנים רבות קיוו להקים משפחה ולהביא לעולם ילד מתוך זוגיות. אישיות ותכונות שונות - יש אנשים שיש להם מוכנות להורות מגיל צעיר מאוד וכאלה שלא תהיה להם מוכנות כזאת אף פעם. גם אם הם רוצים ילדים, הם לא באמת מוכנים להם - לא רק כאשר הם מגיעים אלא גם בהמשך החיים. יש לי חברה מקסימה שפשוט לא יודעת להיות אמא, והיא מודה בזה. היא הלכה לחוגי הורים רבים וגם זה לא ממש עזר. יש לה שני ילדים והיא לא היתה מתנגדת לילד שלישי... * משתנים חברתיים. יש לי חברות באירופה שהן פחות או יותר בנות גילי, רווקות ואפילו נשואות, שממש לא עולה על דעתן להביא ילד לעולם, כיום או יום אחד בעתיד. החברה שסובבת אותן לא רואה בהורות ערך עליון וגם הן לא מקנות לכך חשיבות רבה.

 

[anat30g]

פנאי נפשי ופיזי

אני תיכננתי ללדת (ולפי זה גם נכנסתי להריון) עם סיום התואר באוניברסיטה. הייתי נשואה 3 שנים בלי ילדים בהם למדתי. אולי בעלי היה מוכן עוד קודם לילד, אבל מאחר ואני נושאת את ההריון - ואחר כך גם המטפלת העיקרית בתינוק שנולד (הנקה) היה ברור שרק שאני מתפנה אני נכנסת להריון. במהלך השנה שבה תיכננתי הריון למדתי את הנושא כמו שאני למדתי כל נושא אחר באוניברסיטה - קראתי המון ספרים, ערכתי רשימות... יכולתי בקלות להגיש עבודה סימנריונית בנושא. כל שאלה שעלתה עוד קודם שנכנסתי להריון היה מקור מידע שיכולתי לקרוא בו את התשובות (וזה היה עוד טרום עידן האינטרנט - אבל הספריה באוניברסיטה סיפקה את המידע)... בילד הראשון השאלות שנשאלו היו יותר ברמה האישית שלי, מאשר ברמה הזוגית. כי כזוג הרגשנו עוד כזוג צעיר ומאוהב (כן, אחרי 3 שנות נישואין וכמעט 6 שנים יחד כזוג) - רצינו משפחה וילדים והיה ברור לנו שאנחנו נהיה הורים עוד בשלב של טרום נישואין. רצינו גם הרבה ילדים (המניעים שלי היו משפחה קטנה מאוד, ושלו כי הוא אוהב ילדים), אחרי שהילד הראשון נולד ושראיתי שהשד לא נורא כל כך, שאנחנו מסתדרים הן כזוג, הן כהורים, הן כיחידה כלכלית - החלטנו על עוד ילד... בערך שנה אחרי שהראשון נולד. כשהראשון נולד הייתי בת 23 וחצי ומאוד מוכנה נפשית להיות אמא, ידעתי תאורתית לקראת מה אני הולכת, הקשיים שהתמודדתי איתם היו ידועים לי ומוכרים לי ברמה התאורתית... הייתי גם מוקפת מסביב בנשים נוספות וחברות בסביבות גילי שילדו, כך שגם היתה קבוצת תמיכה.... באותה קבוצה היתה בחורה אחת שנכנסה להריון בליל כלולותיה, מרוב התרגשות שכחה לקחת גלולה ופנצ´ר - היא היתה מאוד לא מוכנה להריון וללידה - היא הרגישה שהיא לא שולטת בתהליך, ואני מאוד הבנתי אותה - כי אני שלטתי בהריון שלי מתחילתו - נכנסתי להריון מתי שרציתי, תיכננתי לידה למתי שרציתי, והכל דפק כמו שעון....

 

[ליאת גננת מרעננה]

חשבתי וחשבתי...

ומה שמצאתי זה אולי לא מה שאת מחפשת, אבל...

יש דבר אחד שאף אחד לא אמר לי, לא הייתי מוכנה אליו כלל, והוא אחד המעיקים והקשים ביותר להסתגלות בתיפקוד ההורי, אם לא הקשה מהם. החרדה. הפחד האין סופי, שההקלה היחידה ממנו היא ברגעים של הסח הדעת. הדאגה המכרסמת לשלום הילד/ים שלך. כשהייתי בהריון הראשון, לא יכולתי לחכות ללידה, רק כדי שאוכל סוף סוף להיווכח שאכן היא שלמה ובריאה, שאוכל להפסיק לדאוג... Little did I know... נשימת הרווחה רק פינתה מקום לעצירת הנשימה הבאה... ליאת פורום הגיל הרך בבית ובגן BSH

 

[ציפי ג]

את שואלת

מה השיקולים שצריכים להשקל, או מה השיקולים ששקלנו, אם שקלנו? לגבי האופציה הראשונה, מי אני שאקבע מה אנשים צריכים לשקול? כל אדם ומבנה האישיות שלו. השאלה האישית לגבי היתה מאוד פשוטה. עד שלא חשתי בשלה להורות, לא חפשתי בעל. מחשתי חפשתי, מצאתי, נישאתי לאחר ארבעה חודשים, והריתי שבועיים לאחר החתונה.. ידעתי בדיוק מהו תינוק בהיותי אחות בוגרת לילד צעיר, ולא חשבתי שילד הוא מסגרת מחויכת התלויה על הקיר. לאחר נישואי, לא שקלתי שיקולים כלכלים ולא שיקולים חברתים, אלא רק שיקולי כוחות הגוף והנפש שלי ושל בעלי. קודם לנישואי, בהחלט היה לי חשוב לסיים את לימודי קודם, כדי שלא יקשה עלי כלכלית, וכדי שאוכל להקדיש את כל זמני לילדי.

 

[Kalla]

אצלי לא היה כל קשר

בין נישואין למחשבות על ילדים. לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה. התחתנתי כי רציתי להיות עם אותו אדם. ברור שידעתי שבשלב כלשהו יהיו ילדים, אבל זה היה יותר תוצאה של הנישואים ולא הסיבה להם.