למה? - ככה!
אצלי זה גם התחיל כמחויבות אישית.. המורה שלי באותה תקופה אמרה לי שהבן שלה נכנס למדא ושזה קורס מאוד אינטנסיבי וקשה ומעניין..ומאתגר! אני בנאדם של אתגרים: ידעתי שאם יש לי מחויבות אישית לעבור- אז לפחות שתעבור בצורה אתגרית, מלאת מרץ ושבעיקר משהו לא שגרתי. אז ניגשתי לראיון שעשה לי פארמדיק אחד, וגם הוא אמר שזה קורס מאוד אינטנסיבי ובלה בלה בלה.. כ"כ הרבה דיבורים סבבו סביב מדא עד כמה זה קשה להתקבל, אבל זה ממש לא נכון. אמא שלי עוסקת בתחום הרפואה (ציטולוגית) אבל מעולם לא התעניינתי ברפואה, פשוט היה לי נחמד ככה להעביר את הזמן עד שזה נהפך לתחביב. ובכלל האנשים שם: יש אנשים שפשוט כיף להיות איתם 8 שעות ביום גם אם לא יוצאים לנסיעות. ובנוסף, להתחיל בגיל 15 להתעסק בהחייאות וטיפול בתאונות דרכים וכל סוגי הטיפולים והמקרים, נראו בעיני כדבר מעניין שכדאי להשקיע ולעזור, הסיפוק וההנאה שאני עושה משהו שחברות שלי לא היו עומדות בזה- מחזק אותי יותר ונותן לי את ה-push להמשיך הלאה.