מחכה איפה שתהיי
New member
סקס בחוג לספרות (1)
אני מדמיין, אמרתי לעצמי בפעם הראשונה. בפעם השניה, חשבתי שזה מקרה. בפעם השלישית הייתי חייב לשאול. אז שאלתי. יכולתי לצפות לתגובה דומה, לתגובה הססנית, לתגובה מתחקמת, לכל תגובה בעולם למעט התגובה שלה. מעבר לתוכן התשובה היא נאמרה בכזה בטחון, בלי להסס לרגע. היא לא השפילה את מבטה אף לו לשניה, וגם אחרי שסיימה את תשובתה הקצרה, היא המשיכה להסתכל בעיני, מחכה מעט משועשעת לתגובתי. היה זה אחד השבועות הראשונים בסמסטר א' בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. עוד בתור סטודנט, למדתי להכיר את נבכי הפקולטה שנבנתה בניגוד לכל הגיון. מדרגות ומעברים שמובילים אותך ממחלקה למחלקה, לא משאירות לך שמץ של סיכוי למצוא את דרכך חזרה. השמועה אומרת שבסיום הבניה, הודיעו מנהלי האוניברסיטה לאדריכל שהצ'ק על עבודתו נמצא באחד החדרים בבניין. אפילו נתנו לו את מספר החדר. "אם תצליח למצוא את החדר, הצ'ק שלך" הם אמרו לו לפי האגדה. המהדרין מוסיפים שהאדריכל המתוסכל מסתובב לו עד היום ברחבי הפקולטה מחפש בתסכול את אותו חדר בתוך המפלצת שהוא עצמו תכנן. היום, כ9 שנים אחרי יומי הראשון בפקולטה, שלטתי בנבכי המסדרונות והחדרים בצורה מושלמת, מזמן כבר לא סטודנט מן השורה, אלא מרצה מתחיל באותו חוג בו התחלתי את לימודי, החוג לספרות. את הקורס "ספרות מהמזרח" העברתי כקורס בחירה לתלמידי שנה א'. כ-50 סטודנטים וסטודנטיות נרשמו לחוג ובתור מרצה מתחיל לקחתי את זה כמחמאה. באותו יום, בו החלטתי לשאול אותה, את אפרת, סטודנטית שמשום מה בחרה להשאר תמיד אחרונה באולם ההרצאות, היא עשתה במהלך ההרצאה את מה שעשתה בשני ההרצאות הקודמות: היא לא הפסיקה לנעוץ בי מבטים לרגע. אני מדבר והיא מסתכלת. לאורך כל ההרצאה בת 45 הדקות היא לא הורידה ממני את העיניים לרגע. ידעתי, או לפחות כך קיויתי, שנושא הקורס מרתק. זה עדיין לא הצדיק את המבטים האלה. סוף אוקטובר, ירושלים כבר מתחילה להראות סימני חורף, והיא במיני שחור ובגד גוף לבן, מתקדמת לאיטה לכוון הדלת ממשיכה לנעוץ בי מבטים בעיניה החומות. "אפרת, אולי זה רק נדמה לי, אבל אני חייב לשאול אותך משהו", עצרתי לרגע עיניה עדיין נעוצות בי כאילו כתובות לי תוצאות הגרלת הלוטו הקרובה בתוך האישונים. "שלוש הרצאות ואת, לא נעים לי להגיד, לא מפסיקה לנעוץ בי עיניים… זה נכון או שזה רק נדמה לי ?" היא הנהנה בראשה. "למה?" שאלתי. לא מכיר מישהו שלא היה מחויר על המקום למשמע התשובה שלה. המשך בקרוב ....
אני מדמיין, אמרתי לעצמי בפעם הראשונה. בפעם השניה, חשבתי שזה מקרה. בפעם השלישית הייתי חייב לשאול. אז שאלתי. יכולתי לצפות לתגובה דומה, לתגובה הססנית, לתגובה מתחקמת, לכל תגובה בעולם למעט התגובה שלה. מעבר לתוכן התשובה היא נאמרה בכזה בטחון, בלי להסס לרגע. היא לא השפילה את מבטה אף לו לשניה, וגם אחרי שסיימה את תשובתה הקצרה, היא המשיכה להסתכל בעיני, מחכה מעט משועשעת לתגובתי. היה זה אחד השבועות הראשונים בסמסטר א' בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. עוד בתור סטודנט, למדתי להכיר את נבכי הפקולטה שנבנתה בניגוד לכל הגיון. מדרגות ומעברים שמובילים אותך ממחלקה למחלקה, לא משאירות לך שמץ של סיכוי למצוא את דרכך חזרה. השמועה אומרת שבסיום הבניה, הודיעו מנהלי האוניברסיטה לאדריכל שהצ'ק על עבודתו נמצא באחד החדרים בבניין. אפילו נתנו לו את מספר החדר. "אם תצליח למצוא את החדר, הצ'ק שלך" הם אמרו לו לפי האגדה. המהדרין מוסיפים שהאדריכל המתוסכל מסתובב לו עד היום ברחבי הפקולטה מחפש בתסכול את אותו חדר בתוך המפלצת שהוא עצמו תכנן. היום, כ9 שנים אחרי יומי הראשון בפקולטה, שלטתי בנבכי המסדרונות והחדרים בצורה מושלמת, מזמן כבר לא סטודנט מן השורה, אלא מרצה מתחיל באותו חוג בו התחלתי את לימודי, החוג לספרות. את הקורס "ספרות מהמזרח" העברתי כקורס בחירה לתלמידי שנה א'. כ-50 סטודנטים וסטודנטיות נרשמו לחוג ובתור מרצה מתחיל לקחתי את זה כמחמאה. באותו יום, בו החלטתי לשאול אותה, את אפרת, סטודנטית שמשום מה בחרה להשאר תמיד אחרונה באולם ההרצאות, היא עשתה במהלך ההרצאה את מה שעשתה בשני ההרצאות הקודמות: היא לא הפסיקה לנעוץ בי מבטים לרגע. אני מדבר והיא מסתכלת. לאורך כל ההרצאה בת 45 הדקות היא לא הורידה ממני את העיניים לרגע. ידעתי, או לפחות כך קיויתי, שנושא הקורס מרתק. זה עדיין לא הצדיק את המבטים האלה. סוף אוקטובר, ירושלים כבר מתחילה להראות סימני חורף, והיא במיני שחור ובגד גוף לבן, מתקדמת לאיטה לכוון הדלת ממשיכה לנעוץ בי מבטים בעיניה החומות. "אפרת, אולי זה רק נדמה לי, אבל אני חייב לשאול אותך משהו", עצרתי לרגע עיניה עדיין נעוצות בי כאילו כתובות לי תוצאות הגרלת הלוטו הקרובה בתוך האישונים. "שלוש הרצאות ואת, לא נעים לי להגיד, לא מפסיקה לנעוץ בי עיניים… זה נכון או שזה רק נדמה לי ?" היא הנהנה בראשה. "למה?" שאלתי. לא מכיר מישהו שלא היה מחויר על המקום למשמע התשובה שלה. המשך בקרוב ....
