M e n s R e a
New member
סקירת אלבום-Shake your money maker:
טוב, אז מי מכם שיצא לו לראות את הביקורות/סקירות המעטות שעשיתי, יודע שזה בעיקר דעה אישית, אני לא אנתח שיר שיר באובייקטיביות, אלא פשוט אכתוב מה אהבתי ומה פחות באלבום. לשמחתי בעיקר אהבתי, כך שבשורה התחתונה-אני יכול לומר שמצאתי עוד להקה שנאמר שהיא מודרנית וקיימת בשיא כוחה, שעושה כיום מוסיקה שאני אוהב, וזה לא קל, אין לי הרבה כאלה...החיבה לאולדסקול רוק נ רול, בתוספת למצב היום במוסיקה גורם לי, ואני מניח שגם לכם, לסלוד מהרבה ז'אנרים מודרניים (אימו, פאנק אמריקאי מודרני וכו') באופן אוטומטי. בכל אופן, דעתי על האלבום באופן מפורט יותר: שירים שאהבתי (מצטער, אני בררן, בטוח שתתפלאו איך רק חצי מהשירים בערך): Twice as hard Sister luck Seeing things Hard to handle She talks to angels-שתי הגרסאות, הגרסה השני יפה יותר Don't wake me up דברים שאהבתי באלבום: הקול של הסולן-פשוט מעולה! מגיע לטונים גבוהים, אבל זה לא מספיק. גם הגוון של הקול שלו מאד יפה. נגיד שאין לו את החספוס של דאלטרי שאני מאד אוהב, אבל גם הקול שלו, שהוא עדין יותר (וגם, בגבול הטעם הטוב, לא נעשה ממנו דוד דאור), מאד יפה. ממש טוב שהוא בחר בקריירה הזו. הסגנון: אולדסקול רוק, הארד רוק, בלוז רוק (פחות, אבל בהחלט יש השפעה), וכאמור זה נחמד לראות שזה בא מלהקה מודרנית וקיימת. שיר הפתיחה: Twice as hard מצוין. אתה מוצא את עצמך, אחרי כמה פעמים ששמעת אותו, מזמזם אותו לעצמך בכל הזדמנות, במשך כמה ימים. ואז אתה מבין שזה לא רק שיר יפה, אלא שהוא גם קליט (במובן החיובי של המלה). וקליט זה חשוב, ולא בהכרח ממוסחר. הסאונד: טוב, מדובר בלייבל רציני בארה"ב, אז ברור שהסאונד יגיע לסטנדרטים גבוהים (נוציא מהמשוואה להקות כמו Queens of the stone age שמחברות גיטרות למגברי בס בשביל הבידור ומקליטות ככה), אבל בכל מקרה, גם הסאונד גיטרות והאוברדרייב פשוט נשמעים טוב. Sister luck: הסולו גיטרה מזכיר בצורה משונה דווקא דברים של גאנז, ואני לא אומר את זה מבחינה רעה, סלאש גיטריסט מעולה. אהבתי גם את הליין גיטרה בסיום. שם האלבום: בהחלט שם מגניב לאלבום. ואין לי מה להוסיף יותר. עיצוב העטיפה והחוברת: מינימליסטי משהו, אולי נועד לשדר את ההתעסקות יותר במוסיקה ופחות במראה, ואני באופן אישי מאד מעריך את זה. לא אהבתי באלבום (ולא לסקול, בכל זאת, שיהיה מענין): לדעתי, משמיעה ראשונה הלהקה לא נשמעת מרשים ממש, מבחינת יופי ויחוד השירים. כך אמרה גם חברתי, שפחות התלהבה מהם (אבל מה היא מבינה, היא בעיקר שומעת Death Metal). בואו נאמר שדרושות כמה האזנות כדי להתפס לשירים. מצד שני אני יכול להעיד על עצמי, שמרוב השירים ששמעתי בפעם הראשונה, כולל הרבה של לדזפ אפילו, לא התלהבתי מיד, ונדרשו לי שתיים-שלוש האזנות. אז אולי זה רק אני, אבל בהאזנה ראשונה הם לא נשמעו לי הכי מרשימים. קראתי פה בפורום, שהלהקה הוקמה בשנת 1984, והאלבום הראשון יצא רק ב-1990, שזה 6 שנים אחרי. זה הרבה זמן למצוא לייבל, ויתכן שהסיבה קשורה לבעיה הזו. ולמה אני מתכוון? לכך שממה שיצא לי לדבר עם אנשים שמבינים בהתנהלות חב' תקליטים, ואף בכתבה שפורסמה לא מזמן ב-YNET, בה ראיינו שני מנהלים ברואדראנר, האנשים שאמונים על מציאת אמנים חדשים, אם הם בכלל טורחים להאזין לחומרים המוסיקלים ששולחים להם, נותנים 30 שניות צ'אנס, בין אם מדובר באי.פי, או באלבום שיצא בהוצאה עצמית ע"י הלהקה. לא מן הנמנע שאותם אנשי A&R קיבלו חומרים מוסקלים מהלהקה, שכאמור לדעתי אסור למדוד אותה ע"ס האזנה ראשונה (ובטח שלא ע"ס 30 שניות), והדמואים מצאו דרכם לפח (זה קרה לטובים ביותר, זה בסדר). מאידך, יכול להיות שסתם הם הקימו את ההרכב בתור תיכוניסטים, ולא בער להם כלום, ולא עמלו קשה בהתחלה. המחיר: כאמור, שילמתי 70 ש"ח באוזן, כשנאמר לי ע"י כמה אנשים פה, שאפשר היה למצוא ביותר זול. באסה לי. מצד שני, אתם יכולים להבין שאהבתי את האלבום, אז לפחות זה השתלם. לסיכום: אחלה אלבום, אחלה להקה, סולן מעולה, בהחלט הייתי רוצה לראות אותם בהופעה.
טוב, אז מי מכם שיצא לו לראות את הביקורות/סקירות המעטות שעשיתי, יודע שזה בעיקר דעה אישית, אני לא אנתח שיר שיר באובייקטיביות, אלא פשוט אכתוב מה אהבתי ומה פחות באלבום. לשמחתי בעיקר אהבתי, כך שבשורה התחתונה-אני יכול לומר שמצאתי עוד להקה שנאמר שהיא מודרנית וקיימת בשיא כוחה, שעושה כיום מוסיקה שאני אוהב, וזה לא קל, אין לי הרבה כאלה...החיבה לאולדסקול רוק נ רול, בתוספת למצב היום במוסיקה גורם לי, ואני מניח שגם לכם, לסלוד מהרבה ז'אנרים מודרניים (אימו, פאנק אמריקאי מודרני וכו') באופן אוטומטי. בכל אופן, דעתי על האלבום באופן מפורט יותר: שירים שאהבתי (מצטער, אני בררן, בטוח שתתפלאו איך רק חצי מהשירים בערך): Twice as hard Sister luck Seeing things Hard to handle She talks to angels-שתי הגרסאות, הגרסה השני יפה יותר Don't wake me up דברים שאהבתי באלבום: הקול של הסולן-פשוט מעולה! מגיע לטונים גבוהים, אבל זה לא מספיק. גם הגוון של הקול שלו מאד יפה. נגיד שאין לו את החספוס של דאלטרי שאני מאד אוהב, אבל גם הקול שלו, שהוא עדין יותר (וגם, בגבול הטעם הטוב, לא נעשה ממנו דוד דאור), מאד יפה. ממש טוב שהוא בחר בקריירה הזו. הסגנון: אולדסקול רוק, הארד רוק, בלוז רוק (פחות, אבל בהחלט יש השפעה), וכאמור זה נחמד לראות שזה בא מלהקה מודרנית וקיימת. שיר הפתיחה: Twice as hard מצוין. אתה מוצא את עצמך, אחרי כמה פעמים ששמעת אותו, מזמזם אותו לעצמך בכל הזדמנות, במשך כמה ימים. ואז אתה מבין שזה לא רק שיר יפה, אלא שהוא גם קליט (במובן החיובי של המלה). וקליט זה חשוב, ולא בהכרח ממוסחר. הסאונד: טוב, מדובר בלייבל רציני בארה"ב, אז ברור שהסאונד יגיע לסטנדרטים גבוהים (נוציא מהמשוואה להקות כמו Queens of the stone age שמחברות גיטרות למגברי בס בשביל הבידור ומקליטות ככה), אבל בכל מקרה, גם הסאונד גיטרות והאוברדרייב פשוט נשמעים טוב. Sister luck: הסולו גיטרה מזכיר בצורה משונה דווקא דברים של גאנז, ואני לא אומר את זה מבחינה רעה, סלאש גיטריסט מעולה. אהבתי גם את הליין גיטרה בסיום. שם האלבום: בהחלט שם מגניב לאלבום. ואין לי מה להוסיף יותר. עיצוב העטיפה והחוברת: מינימליסטי משהו, אולי נועד לשדר את ההתעסקות יותר במוסיקה ופחות במראה, ואני באופן אישי מאד מעריך את זה. לא אהבתי באלבום (ולא לסקול, בכל זאת, שיהיה מענין): לדעתי, משמיעה ראשונה הלהקה לא נשמעת מרשים ממש, מבחינת יופי ויחוד השירים. כך אמרה גם חברתי, שפחות התלהבה מהם (אבל מה היא מבינה, היא בעיקר שומעת Death Metal). בואו נאמר שדרושות כמה האזנות כדי להתפס לשירים. מצד שני אני יכול להעיד על עצמי, שמרוב השירים ששמעתי בפעם הראשונה, כולל הרבה של לדזפ אפילו, לא התלהבתי מיד, ונדרשו לי שתיים-שלוש האזנות. אז אולי זה רק אני, אבל בהאזנה ראשונה הם לא נשמעו לי הכי מרשימים. קראתי פה בפורום, שהלהקה הוקמה בשנת 1984, והאלבום הראשון יצא רק ב-1990, שזה 6 שנים אחרי. זה הרבה זמן למצוא לייבל, ויתכן שהסיבה קשורה לבעיה הזו. ולמה אני מתכוון? לכך שממה שיצא לי לדבר עם אנשים שמבינים בהתנהלות חב' תקליטים, ואף בכתבה שפורסמה לא מזמן ב-YNET, בה ראיינו שני מנהלים ברואדראנר, האנשים שאמונים על מציאת אמנים חדשים, אם הם בכלל טורחים להאזין לחומרים המוסיקלים ששולחים להם, נותנים 30 שניות צ'אנס, בין אם מדובר באי.פי, או באלבום שיצא בהוצאה עצמית ע"י הלהקה. לא מן הנמנע שאותם אנשי A&R קיבלו חומרים מוסקלים מהלהקה, שכאמור לדעתי אסור למדוד אותה ע"ס האזנה ראשונה (ובטח שלא ע"ס 30 שניות), והדמואים מצאו דרכם לפח (זה קרה לטובים ביותר, זה בסדר). מאידך, יכול להיות שסתם הם הקימו את ההרכב בתור תיכוניסטים, ולא בער להם כלום, ולא עמלו קשה בהתחלה. המחיר: כאמור, שילמתי 70 ש"ח באוזן, כשנאמר לי ע"י כמה אנשים פה, שאפשר היה למצוא ביותר זול. באסה לי. מצד שני, אתם יכולים להבין שאהבתי את האלבום, אז לפחות זה השתלם. לסיכום: אחלה אלבום, אחלה להקה, סולן מעולה, בהחלט הייתי רוצה לראות אותם בהופעה.
