סקירה - ששת
מה קורה כשלוקחים בחורה יהודית אחת מלבישים לה עדי מצרפים שני שמוליקים (אחד מהם ארוך) וכבני לויה מצמידים לה איקי ומדביקים הכל בשם טוב?
מיהו החבר הכי טוב של זה שלפני שתאמרו את שמו הכל ייגמר?
על כמה סדרי משנה נשיר בסדר (האדוקים והמתמידים שבינינו)?
"ענבלים במרעה ושריקות ושדה בזהב אדרת דומית בארות ירוקות מרחבים של אי ודרך" (נתן אלתרמן)
קודם כל אני למען הסר ספק זו אינה ביקורת. זוהי –כשמה – סקירה. אין לי את הכישורים הדרושים בשביל לבקר מוזיקה. אני רק מנסה לתאר ולחוות דעה וטעם על מה שאני שומע. לכן אשתדל להמנע ממינוח טכני.
המחצית הראשונה של האלבום נעה לסירוגין בין שירים לקטעים אינסטרומנטליים. הוא נפתח באחו לצלילי "ענבלים" מקרקשים שתמיד מעוררים בי געגועים לכפר (לא שאי פעם חייתי באחד). לחן יפהפה מעובד נפלא למלים פירסט קלאס (לא שזה יוצא דופן באלבום). שלא מוותר על העניין המוזיקלי (שום מילה על המשקלים). הוא ממשיך במרבד "צבעים" שבאמת לא זקוק למלים – קטע אינסטרומנטלי יפה ודרמטי. אחר כך פוצחים בריקוד "סמבה ברגל שמאל" – ברזיל וישראל חוברות לשיר קצבי מנענע עכוזים. עכשיו הגיע הזמן להוריד הילוך (פעמה) – 7/8 הג'אזי שבנוי מפתיחה מינימליסטית משהו ואח"כ נע בין הפתיחה (נחשו באיזה משקל) הזו לביבופ ואז קטע ווקאלי נפלא וחוזר לפתיחה וממשיך בהתנדנדות הזאת בזרימה מפליאה. בסוף המחצית הראשונה נותר רק לשאול "לו באת?" – שיר קצר ונוגה (על אף שאני שמעתי כל הזמן לובה וזה הרס את הנוגות).
המחצית השנייה נפתחת ברוח דומה "בלילות הסתיו" – השיר המוכר שבוצע עבר ב"קצת אחרת". אין מה להוסיף. מכאן העניינים מתחממים – רצף של שלושה קטעים אינסטרומנטליים (או ליתר דיוק ללא מלים כי יש שירה), ארוכים יחסית (6-7 דקות). לאחר הסיאסטה המנומנמת פוצחים שוב בריקוד, הפעם ערבי לא ברזילאי, "דבקה" שמתחיל בסגנון עממי ואז מתעבד לרוק אנרגטי מפוצץ בסולואים נפלאים של ארוך בגיטרה ורנרט ברודס עד לסולו תופים – מהטובים שהוקלטו בארץ. ההרמוניות הקוליות בשיר הזה (ובכל האלבום בעצם) אכן קוליות ומנגינת הנושא אכן מדבקת מאוד. אחד היצורים המוזרים באלבום הוא "דינוזארוס הבן" (אני בספק אם יש קשר ללהקת הרוק האלטרנטיבי האמריקאית משנות השמונים). פתיחה אוונגרדית משהו מובילה לפ'אנק קצבי הנקוקי משהו כולל סולואים מהחברים. האלבום מסתיים בקטע מינורי רגוע הקרוי שוב על שם מאפיין מוסיקלי (שאומת אגב באמצעות אלתור פרוע באורגנית) – "פה מינור" (סולם חביב על מלחיני הז'אנר – יש קטע כזה גם ב-14 אוקטבות). החליל של שם טוב מחלל את השיר, והפסנתר לוקח אותו בדרמטיות עד לסיום הקולי שמעביר אותנו לקרדיטים.
הקרדיט הגדול באלבום הזה מגיע ללא ספק לשם טוב לוי. הוא אחראי לרוב הלחנים (רק סמבה של רביץ ודינוזארוז של ארוך). הוא שותף בהפקה. אני משער שתרומתו לעיבוד (עליו חתומה כל הלהקה) הייתה נכבדת. מלבד זאת נגינת החליל שלו באמת מחוללת המוסיקה הראשית – בפתיחות, בסולואים, במנגינות הנושא – מג'אז למוזיקה עממית עד לפ'אנק. שאר הנגנים לא נופלים הרבה מאחור - שמוליק ארוך ושמוליק בודגוב היו נגני אולפן נודעים, עדי רנרט נהיה לאחד המעבדים המוצלחים בארץ (האחרון של גידי גוב), ויהודית רביץ אתם מכירים (לדעתי היוצרת הכי מוכשרת בארץ). בליווי ובסולו ובהרמוניות הקוליות שלהם שמעטרות שירים רבים, החבר'ה פשוט שולטים ויותר ומנגנים בהדיקות כאילו ניגנו ביחד שנים ולא בקושי שנה. גם על הסאונד באלבום מגיע צל"ש – אחראים עליו שתיים אגדות-טכנאות טומי פרידמן ולואי להב. את העטיפה עיצב האמן דוד טרקטובר. תודה מיוחדת ניתנת לשאול גרוסברג – שהאמין. אני מצטרף לתודה הגדולה.
אם מישהו חושב שהאלבום אינו "מתקדם" מספיק – תקשיבו לעיבוד של ענבלים, לזרימה של 7/8, לפיתוח של פה מינור. זה לא יוניברס זירו, זה לא רוק סימפוני יכול להיות שהוא יותר נוטה לפיוז'ן אבל אין ספק שזה משובח. אם מישהו חושב שהאלבום אינו "עברי" מספיק – אני אתן לו להתווכח עם המלים של אלתרמן, יעקב גלעד, דוד פוגל ויונתן רטוש – הוא יודע דבר או שניים על כנען... שורה תחתונה נסיון אמיתי ומוצלח בטירוף לשלב בין מוסיקה ישראלית ל"מוסיקה אמנותית", בין שלום חנוך לאיאן אנדרסון וחבל שיצא מזה רק אלבום אחד – האלבום הישראלי שאני הכי מעריך ואחד האהובים עליי ביותר.
אבל! בשנות האלפיים קמה להקה. להקה שששת (חחח) היא ההשפעה הבולטת עליה. רטרושיק רטרוספקט רטרופרוג – סוסיתא. לדעתי יש להם את הכשרון והביצים להמשיך איפה שששת הפסיקו (אפילו יש להם "דבקה" משלהם) – מוסיקה מקורית ומעניינת באותו סגנון וחשוב מזה באותה הרוח. ראיתי אותם פעמיים והם הדבר הבא. הם זה. הדבר הכי טוב שרץ בימינו. תתפסו אותם בהופעה תחילת חודש הבא.
אני מקווה שלא השתמשתי יותר מדי במלים נפלא ונהדר אבל קשה לי לחשוב על המלים אחרות. האלבום עולה רק 40 שקל. כל מי שדמו בראשו ושכלו בלבו חייב אותו.
