כשמשמשים במילה שהיא שם תואר "פולש"
המסר שהמילה הספציפית מעבירה היא שמה ש"פלש" נכנס או הגיע בלי שהיה מוזמן, עשה זאת ללא רשות, ללא תיאום, בלי תזמון ובכלל התחושה היא של משהו שמונע על ידי כוח שאינו שלי.
כמו שצבא פולש למדינות לא לו, כמו שצמח היבלית פולש לאיפה שהוא לא מוזמן ומפריע לחקלאי לגדל דברים אחרים, וכמו שגידול בגוף פולש לרקמות אחרות וחי על חשבונן או דוחק אותן לצדדים.
כשמתארים מחשבות כ'פולשניות' העמדה שלי כלפיהן היא שהן לא רצויות. לא בתוכן [חיידקים, ג'וקים, מעליות, המבנה של נחיר שמאל], ולא בצורה [תכיפות, מעגליות, whatever].
יכולה להיות מחשבה שמופיעה עשרות פעמים ביום ולא מפריעה כי מראש היחס שלי אליה היא כאל רקע ולא משהו מאוד חשוב. אבל כשאני מתחילה לחיות בתוך הראש של עצמי, להתייחס לכל מחשבה כאילו יש לה משקל חשוב, הלך עלי.
ואנשים, איני יודעת למה, מתייחסים למחשבות שלהם כאילו הם יהלומים.
כמו שכתבת: כולה דופמין, סרוטונין, אוקסיטוצין, נוראפינפרין ואפינפרין.
ממרום גילי יכולה להגיד שהחיים נראים הרבה יותר טוב כשמצליחים לא להתייחס לכל מחשבה (שלנו או של אחרים) ברצינות כה תהומית. כולה מחשבה. עוד שנייה תבוא אחרת. או זותי עודפם. Big deal...
רק אנקדוטה - יצא לי בפסח לבלות עם הבן שלי שבוע בספארי צלילה. בתוך השבוע הזה גילינו על עצמנו כמה דברים משותפים - למשל שקמים בבוקר עם פסקול בראש. לשנינו יש שיר מתנגן או מוסיקה כלשהי ושנינו חיים בשלום עם הפסקול, הוא ברקע, לעתים הוא מתחלף או "נדבק" במשהו ששמענו ברדיו... לפעמים ערים לו לפעמים לא... לפעמים הוא שם לפעמים לא... הייתה תגלית משעשעת. לאור הפוסט הפולשני בהחלט יכולה לדמיין מצב בו אדם אחר היה נטרף לגמרי מהפסקול ומתחיל להתעסק איתו כאילו שהוא חשוב: איזה שיר עכשיו, למה דווקא זה, עכשיו אני רוצה שקט והוא מתנגן, הוא מפריע לי לחשוב דברים אחרים (כי אני מתעסקת איתו במקום עם הדברים האחרים)... וכו' וכו' במעגלים.
הכל עניין של עמדה. רק אם זה לא רצוי זה פולשני. אפשר גם להיות אדישים למחשבות.
ככל שמתעסקים עם הפולש במקום עם דברים אחרים, ונותנים לו יותר מקום מאשר לדברים האחרים - גולשים לכיוון ה-OCD.
