ספר: The Man Who Couldn't Stop

נשמע כמו האח הגדול

של "הילד שלא הצליח להפסיק להתרחץ".
אבל זה של מחברת אחרת... (רפופורט)
 
או

שאחרי שהילד גדל, הוא הבין שזה לא רק "להתרחץ" אלא בכלל שאי אפשר להפסיק כל מיני דברים. בעיקר מחשבות.
 
תודה יעל על הקישורים

הספר ובייחוד המאמר שצירפת נתנו לי חומר רב למחשבה. הם לקחו אותי אסוציאטיבית למקומות מעניינים ולשאלה מרתקת בפרט: הישנן מחשבות שאינן פולשניות? אילו מחשבות הינן אורח ידוע מראש?

אני יכול, מן הסתם, לדבר רק על עצמי. מחשבותיי לעולם אינן קרואות; אלה הן מחשבותיי: דופמין, סרוטונין, אוקסיטוצין, נוראפינפרין ואפינפרין. וככאלה, מחשבותיי אינן בשליטתי, אלא הפרשות מוחיות. נשמע דטרמיניסטי משהו, הלא כן? לא בהכרח. יש שם גם חירות: אינני יכול להחליט מראש מה תהיה מחשבתי הבאה, אולם אני יכול לבחור איזו גישה לאמץ כלפי אותן מחשבות, או באיזו מידה אזדהה איתן. כשהמאמר מדבר על מחשבות ״מוזרות״ לאדם (גניבה, רציחה, התאבדות וכו׳) הכוונה היא בעצם למחשבות שאיננו מזהים את עצמנו בתוכן.

אם כן, לא מידת הפולשניות של המחשבות הופכות אדם ללוקה ב- OCD לטעמי, כי אם גורם אחר: מידת המעגליות והחזרתיות שלהן; עד כמה המחשבות הן כפייתיות באופיין. כשבמוחו של אדם חולפת ללא שליטתו המחשבה שעליו לשטוף את ידיו לאחר שלחץ את ידו של מישהו - הוא עדיין אינו לוקה ב- OCD. אולם אם אותה מחשבה מבקרת אותו עשרות ומאות פעמים ביום, ואינה נותנת מנוח, אזי זו התנהגות אובססיבית-כפייתית.

אגב, אם תרשי לי לסטות קמעה מהנושא, לפילוסוף הצרפתי סארטר היה הסבר מעניין לא פחות למחשבות תמוהות המבקרות אותנו, על קפיצה מבניין גבוה, הסטת ההגה בכביש מהיר או ביצוע פשע מזעזע כלשהו. בספרו ״היש והאין״ סארטר מסביר שהאדם, בהיותו יצור חופשי המודע רק למחצה לחירותו, נתקף לעתים במחשבות אלה בדיוק בגלל ההבנה העמוקה של אותה חירות: אין דבר העומד ביני לבין השלכתי מבניין גבוה. לכן אני נתקף סחרחורת בעומדי על גגו; אין זה הגובה שמסחרר אלא החופש. אין שום גורל דטרמיניסטי העוצר אותי מלהסית את ההגה ברגע זה ולהרוג את עצמי ביחד עם עוד כמה; רק אני בוחר למנוע זאת מעצמי. ואין מוסר טבוע בי המונע ממני לבצע פשע מזעזע, לרצוח או לגנוב, למעט אני עצמי אשר אימצתי לי מערכת ערכים כזו או אחרת.

ניתן להסכים או לא עם פרשנות זו לאותן מחשבות, אך ללא ספק הסבריו מעוררים מחשבה.
 
כשמשמשים במילה שהיא שם תואר "פולש"

המסר שהמילה הספציפית מעבירה היא שמה ש"פלש" נכנס או הגיע בלי שהיה מוזמן, עשה זאת ללא רשות, ללא תיאום, בלי תזמון ובכלל התחושה היא של משהו שמונע על ידי כוח שאינו שלי.
כמו שצבא פולש למדינות לא לו, כמו שצמח היבלית פולש לאיפה שהוא לא מוזמן ומפריע לחקלאי לגדל דברים אחרים, וכמו שגידול בגוף פולש לרקמות אחרות וחי על חשבונן או דוחק אותן לצדדים.

כשמתארים מחשבות כ'פולשניות' העמדה שלי כלפיהן היא שהן לא רצויות. לא בתוכן [חיידקים, ג'וקים, מעליות, המבנה של נחיר שמאל], ולא בצורה [תכיפות, מעגליות, whatever].
יכולה להיות מחשבה שמופיעה עשרות פעמים ביום ולא מפריעה כי מראש היחס שלי אליה היא כאל רקע ולא משהו מאוד חשוב. אבל כשאני מתחילה לחיות בתוך הראש של עצמי, להתייחס לכל מחשבה כאילו יש לה משקל חשוב, הלך עלי.
ואנשים, איני יודעת למה, מתייחסים למחשבות שלהם כאילו הם יהלומים.
כמו שכתבת: כולה דופמין, סרוטונין, אוקסיטוצין, נוראפינפרין ואפינפרין.


ממרום גילי יכולה להגיד שהחיים נראים הרבה יותר טוב כשמצליחים לא להתייחס לכל מחשבה (שלנו או של אחרים) ברצינות כה תהומית. כולה מחשבה. עוד שנייה תבוא אחרת. או זותי עודפם. Big deal...

רק אנקדוטה - יצא לי בפסח לבלות עם הבן שלי שבוע בספארי צלילה. בתוך השבוע הזה גילינו על עצמנו כמה דברים משותפים - למשל שקמים בבוקר עם פסקול בראש. לשנינו יש שיר מתנגן או מוסיקה כלשהי ושנינו חיים בשלום עם הפסקול, הוא ברקע, לעתים הוא מתחלף או "נדבק" במשהו ששמענו ברדיו... לפעמים ערים לו לפעמים לא... לפעמים הוא שם לפעמים לא... הייתה תגלית משעשעת. לאור הפוסט הפולשני בהחלט יכולה לדמיין מצב בו אדם אחר היה נטרף לגמרי מהפסקול ומתחיל להתעסק איתו כאילו שהוא חשוב: איזה שיר עכשיו, למה דווקא זה, עכשיו אני רוצה שקט והוא מתנגן, הוא מפריע לי לחשוב דברים אחרים (כי אני מתעסקת איתו במקום עם הדברים האחרים)... וכו' וכו' במעגלים.

הכל עניין של עמדה. רק אם זה לא רצוי זה פולשני. אפשר גם להיות אדישים למחשבות.
ככל שמתעסקים עם הפולש במקום עם דברים אחרים, ונותנים לו יותר מקום מאשר לדברים האחרים - גולשים לכיוון ה-OCD.
 
מחשבות

אֲנִי שׁוֹמֵר הָעֲדָרִים.
הָעֲדָרִים הֵם מַחְשְׁבוֹתַי
וּמַחְשְׁבוֹתַי הֵן כֻּלָּן תְּחוּשׁוֹת.
אֲנִי חוֹשֵׁב עִם עֵינַי וְעִם אָזְנַי
עִם יָדַי וְעִם כַּפּוֹת-רַגְלַי
וְעִם אַפִּי וְעִם פִּי.

אלברטו קאירו
 
למעלה