ספר שהתחלתי לכתוב
היי לכולם.... התחלתי לכתוב ספר, בינתיים יש ממנו שני פרקים... רציתי לפרסם אותו כאן ולקבל עליו תגובות. לספר קוראים "אותה השנה". תודה
התחלת פרק 1: לעולם לא אשכח את אותה שנה. שנה היא תקופה קצרה, יחסית. 365 ימים. אכן תקופה לא ארוכה למדי. אבל אותה שנה, אותה שנה מסוימת הייתה כה חשובה וכה משמעותית בחיים שלי, וכ"כ מלאת אירועים. כל עוד אחיה לא אשכח את אותה שנה. הכל התחיל בתחילת כיתה י', כשעברתי מחטיבת הביניים לתיכון. המעבר לתיכון היה מאוד מרגש עבורי- המעבר לבי"ס חדש, ההזדמנות להכיר מורים וילדים חדשים, הכל היה כה חדש וטרי. הרגשתי מעין תחושה של בגרות. בעצם נכנסתי לשלב חדש בחיי. התהלכתי במסדרונות ביה"ס החדש ברגשות מעורבים- מצד אחד, שמחה, עליזות, גאווה, סקרנות, ומצד שני היו גם פחד וחשש בליבי. האם אסתדר עם הסביבה החדשה, האם אכיר חברים חדשים ואשתלב בחברה, וכו'. עד מהרה ראיתי את שלומי, חברי הטוב ביותר. נופפתי לו לשלום. "היי, שלומי", אמרתי לו. "היי, יאיר, מה המצב?", הוא ענה לי. "הכל בסדר", אמרתי לו. שלומי אמר לי, "קדימה. בוא נלך לבדוק באיזו כיתה שובצנו. אני כ"כ מקווה ששובצתי באותה כיתה כמוך!". עניתי לו, "כן, גם אני מקווה". המשכנו ללכת עד שהגענו ליד המזכירות, שם היה לוח שיבוצי התלמידים בכיתות השונות. חיפשנו את שמותינו, ולשמחתנו הרבה גילינו ששובצנו באותה כיתה. "יש!!!", קראנו אני ושלומי ביחד. מאוד רצינו להישאר יחד באותה כיתה, כמו שהיינו בביה"ס היסודי ובחטיבת הביניים. התחלנו ללכת בכיוון הכיתה החדשה שלנו, מרוצים ונרגשים מאוד. פתאום שמענו קול מוכר מאחורינו אומר "יאיר, שלומי!". הסתובבנו וראינו את תקווה. תקווה היא שכנתי וחברתי הטובה כבר שנים. אנחנו באים מאותו רקע, של משפחה דתייה שומרת מצוות. ההורים שלנו הם חברים טובים מאוד ומבלים זמן רב ביחד. התחלנו שלושתנו לשוחח בהתרגשות ובהתלהבות על החוויות בקיץ, על חוסר הרצון לחזור ללמוד לאחר החופש הארוך והכיפי ללא לימודים ועל המעבר לתיכון. אני ושלומי אמרנו לתקווה שתבדוק באיזו כיתה שובצה, וקיוויתי מאוד שתהיה גם היא בכיתתי. תקווה הלכה לבדוק בלוח שיבוצי הכיתות וחזרה לאחר כדקה עם פרצוף עצוב. היא אמרה בנימה עצובה למדי "לא שובצתי באותה כיתה כמוכם..". ניסינו לעודד אותה ולנחם אותה ואמרנו לה שעדיין נתראה הרבה בהפסקות, וכמובן שנבלה גם מחוץ לביה"ס בשעות אחה"צ. היא הנהנה, ומבט עצוב היה בפניה, מבט ששבר לי את הלב. כ"כ רציתי שתהיה איתנו בכיתה, ואני יודע שגם היא רצתה זאת בכל מאודה. אמרנו לנו "בכל אופן, כדאי שנתחיל לזוז לכיתות. אל תדאגי, נתראה המון בהפסקות.. כל הזמן!". עלינו במדרגות לקומה השנייה, שם נמצאות כיתותנו. "להתראות, תקווה", אמרנו לה אני ושלומי. היא נופפה לנו לשלום והלכה בעצב לכיתה שלה. ליבי יצא אליה מרחמים. אני ושלומי נכנסנו בינתיים לכיתה, וראינו שרוב התלמידים כבר היו בה ושהכיתה הייתה כמעט מלאה. התיישבנו באחד השולחנות ושוחחנו בהתרגשות. רציתי לדעת מי המחנך בכיתה והאם התלמידים בכיתתי נחמדים ואם חלקם יהיו חבריי. כ"כ התרגשתי! לאחר כמה דקות צלצל הפעמון ובישר רשמית על תחילת שנת הלימודים. מיד לאחר צלצול הפעמון נכנס לכיתה מורה. הוא היה מבוגר למדי, בעל שיער לבן, עיניים חומות, גבוה והיו לו פנים נעימות. "בוקר טוב לכולם וברוכים הבאים לכיתה י' ", הוא אמר. "שמי יואב שלו ואני אהיה המחנך שלכם בשנת הלימודים הקרובה". שמעתי קול מאחוריי אומר בלעג "מר שלו!", ואחריו צחוק מתגלגל. מאחוריי ישב ילד בלונדיני עם עיניים כחולות, ועל פניו היה מין מבט מזלזל. הוא אמר לחברו "איזה שם משפחה מצחיק יש לזקן הזה". חשבתי לעצמי "איזה מפגר". ואז שמעתי קול אומר "בוא נראה עד כמה שלו מר שלו". שניות ספורות לאחר מכן נשמע במפתיע קול נפצים. הילדים בכיתה כולם קפצו והזדעזעו. כולנו נבהלנו מהקול הרועש הבלתי צפוי הזה. אבל מר שלו באמת נשאר שלו. שלומי ואני הסתכלנו אחד על השני בהפתעה ובתהייה הדדית מיהו זה שהשליך את הנפצים. מר שלו אמר במבט מחויך למדי "אני מבין שמישהו כאן מאוד מתרגש לראות אותי, או אולי את אחת הבנות בכיתה". הכיתה צחקה. לאחר מכן השתנה טון הדיבור שלו לרציני יותר והוא אמר "אבל בבקשה- השימוש בנפצים בתחומי ביה"ס או אחזקתם אסורים בהחלט. אבקש מאותו אדון שעשה זאת להתוודות על מעשהו". שתיקה שררה בכיתה. אף אחד לא הוציא מילה. "בסדר, אני מבין", אמר מר שלו, "כנראה שהאדון הנכבד לא רוצה להתוודות. רק אזהרה לאותו אדון- מורים אחרים לא היו מוותרים כמוני. מאחר וזה היום הראשון לשנה אני אוותר על כך אבל שלא יקרה דבר כזה שוב. אם זה יקרה שוב, אני ארד לעומק העניין ואגלה מיהו אותו אדון שעושה זאת". ואז השתנו פניו ולבשו שוב ארשת חיוך, והוא אמר "אבל אני בהחלט מקווה שאותו אדון יצליח לשלוט ביצריו ובהתרגשותו. אם האדון הנכבד כ"כ מתרגש לראות אותי, מחיאות כפיים יספיקו". חשבתי לעצמי, "איזה אדם נחמד. הוא לא העניש את האשם וויתר לו אך הבהיר שבפעם הבאה לא יוותר, ובנוסף לכך גם התבדח על העניין". הייתה לי הרגשה שהכיתה תסתדר עם המורה, ושהוא יהיה מחנך טוב, שידאג לנו ויידע לחנך אותנו ולהיות יותר נוקשה כשצריך, אבל גם לנהוג בנו ביד רכה יותר כשצריך. מר שלו המשיך ואמר "ואם את אחת מהבנות אותו אדון מנסה להרשים, או להקפיץ את ליבה, שיפנה אליי ואני אעזור לו ואלמד אותו אם ירצה איך להקפיץ לבחורה את הלב בדרך נעימה יותר". הכיתה השתוללה מצחוק. לדבריו של מר שלו הייתה השפעה רצינית עליי. לא רק שדבריו הצחיקו אותי אלא גם נגעו לליבי. הם גרמו לי לחשוב על החיים, על אהבה.
היי לכולם.... התחלתי לכתוב ספר, בינתיים יש ממנו שני פרקים... רציתי לפרסם אותו כאן ולקבל עליו תגובות. לספר קוראים "אותה השנה". תודה
התחלת פרק 1: לעולם לא אשכח את אותה שנה. שנה היא תקופה קצרה, יחסית. 365 ימים. אכן תקופה לא ארוכה למדי. אבל אותה שנה, אותה שנה מסוימת הייתה כה חשובה וכה משמעותית בחיים שלי, וכ"כ מלאת אירועים. כל עוד אחיה לא אשכח את אותה שנה. הכל התחיל בתחילת כיתה י', כשעברתי מחטיבת הביניים לתיכון. המעבר לתיכון היה מאוד מרגש עבורי- המעבר לבי"ס חדש, ההזדמנות להכיר מורים וילדים חדשים, הכל היה כה חדש וטרי. הרגשתי מעין תחושה של בגרות. בעצם נכנסתי לשלב חדש בחיי. התהלכתי במסדרונות ביה"ס החדש ברגשות מעורבים- מצד אחד, שמחה, עליזות, גאווה, סקרנות, ומצד שני היו גם פחד וחשש בליבי. האם אסתדר עם הסביבה החדשה, האם אכיר חברים חדשים ואשתלב בחברה, וכו'. עד מהרה ראיתי את שלומי, חברי הטוב ביותר. נופפתי לו לשלום. "היי, שלומי", אמרתי לו. "היי, יאיר, מה המצב?", הוא ענה לי. "הכל בסדר", אמרתי לו. שלומי אמר לי, "קדימה. בוא נלך לבדוק באיזו כיתה שובצנו. אני כ"כ מקווה ששובצתי באותה כיתה כמוך!". עניתי לו, "כן, גם אני מקווה". המשכנו ללכת עד שהגענו ליד המזכירות, שם היה לוח שיבוצי התלמידים בכיתות השונות. חיפשנו את שמותינו, ולשמחתנו הרבה גילינו ששובצנו באותה כיתה. "יש!!!", קראנו אני ושלומי ביחד. מאוד רצינו להישאר יחד באותה כיתה, כמו שהיינו בביה"ס היסודי ובחטיבת הביניים. התחלנו ללכת בכיוון הכיתה החדשה שלנו, מרוצים ונרגשים מאוד. פתאום שמענו קול מוכר מאחורינו אומר "יאיר, שלומי!". הסתובבנו וראינו את תקווה. תקווה היא שכנתי וחברתי הטובה כבר שנים. אנחנו באים מאותו רקע, של משפחה דתייה שומרת מצוות. ההורים שלנו הם חברים טובים מאוד ומבלים זמן רב ביחד. התחלנו שלושתנו לשוחח בהתרגשות ובהתלהבות על החוויות בקיץ, על חוסר הרצון לחזור ללמוד לאחר החופש הארוך והכיפי ללא לימודים ועל המעבר לתיכון. אני ושלומי אמרנו לתקווה שתבדוק באיזו כיתה שובצה, וקיוויתי מאוד שתהיה גם היא בכיתתי. תקווה הלכה לבדוק בלוח שיבוצי הכיתות וחזרה לאחר כדקה עם פרצוף עצוב. היא אמרה בנימה עצובה למדי "לא שובצתי באותה כיתה כמוכם..". ניסינו לעודד אותה ולנחם אותה ואמרנו לה שעדיין נתראה הרבה בהפסקות, וכמובן שנבלה גם מחוץ לביה"ס בשעות אחה"צ. היא הנהנה, ומבט עצוב היה בפניה, מבט ששבר לי את הלב. כ"כ רציתי שתהיה איתנו בכיתה, ואני יודע שגם היא רצתה זאת בכל מאודה. אמרנו לנו "בכל אופן, כדאי שנתחיל לזוז לכיתות. אל תדאגי, נתראה המון בהפסקות.. כל הזמן!". עלינו במדרגות לקומה השנייה, שם נמצאות כיתותנו. "להתראות, תקווה", אמרנו לה אני ושלומי. היא נופפה לנו לשלום והלכה בעצב לכיתה שלה. ליבי יצא אליה מרחמים. אני ושלומי נכנסנו בינתיים לכיתה, וראינו שרוב התלמידים כבר היו בה ושהכיתה הייתה כמעט מלאה. התיישבנו באחד השולחנות ושוחחנו בהתרגשות. רציתי לדעת מי המחנך בכיתה והאם התלמידים בכיתתי נחמדים ואם חלקם יהיו חבריי. כ"כ התרגשתי! לאחר כמה דקות צלצל הפעמון ובישר רשמית על תחילת שנת הלימודים. מיד לאחר צלצול הפעמון נכנס לכיתה מורה. הוא היה מבוגר למדי, בעל שיער לבן, עיניים חומות, גבוה והיו לו פנים נעימות. "בוקר טוב לכולם וברוכים הבאים לכיתה י' ", הוא אמר. "שמי יואב שלו ואני אהיה המחנך שלכם בשנת הלימודים הקרובה". שמעתי קול מאחוריי אומר בלעג "מר שלו!", ואחריו צחוק מתגלגל. מאחוריי ישב ילד בלונדיני עם עיניים כחולות, ועל פניו היה מין מבט מזלזל. הוא אמר לחברו "איזה שם משפחה מצחיק יש לזקן הזה". חשבתי לעצמי "איזה מפגר". ואז שמעתי קול אומר "בוא נראה עד כמה שלו מר שלו". שניות ספורות לאחר מכן נשמע במפתיע קול נפצים. הילדים בכיתה כולם קפצו והזדעזעו. כולנו נבהלנו מהקול הרועש הבלתי צפוי הזה. אבל מר שלו באמת נשאר שלו. שלומי ואני הסתכלנו אחד על השני בהפתעה ובתהייה הדדית מיהו זה שהשליך את הנפצים. מר שלו אמר במבט מחויך למדי "אני מבין שמישהו כאן מאוד מתרגש לראות אותי, או אולי את אחת הבנות בכיתה". הכיתה צחקה. לאחר מכן השתנה טון הדיבור שלו לרציני יותר והוא אמר "אבל בבקשה- השימוש בנפצים בתחומי ביה"ס או אחזקתם אסורים בהחלט. אבקש מאותו אדון שעשה זאת להתוודות על מעשהו". שתיקה שררה בכיתה. אף אחד לא הוציא מילה. "בסדר, אני מבין", אמר מר שלו, "כנראה שהאדון הנכבד לא רוצה להתוודות. רק אזהרה לאותו אדון- מורים אחרים לא היו מוותרים כמוני. מאחר וזה היום הראשון לשנה אני אוותר על כך אבל שלא יקרה דבר כזה שוב. אם זה יקרה שוב, אני ארד לעומק העניין ואגלה מיהו אותו אדון שעושה זאת". ואז השתנו פניו ולבשו שוב ארשת חיוך, והוא אמר "אבל אני בהחלט מקווה שאותו אדון יצליח לשלוט ביצריו ובהתרגשותו. אם האדון הנכבד כ"כ מתרגש לראות אותי, מחיאות כפיים יספיקו". חשבתי לעצמי, "איזה אדם נחמד. הוא לא העניש את האשם וויתר לו אך הבהיר שבפעם הבאה לא יוותר, ובנוסף לכך גם התבדח על העניין". הייתה לי הרגשה שהכיתה תסתדר עם המורה, ושהוא יהיה מחנך טוב, שידאג לנו ויידע לחנך אותנו ולהיות יותר נוקשה כשצריך, אבל גם לנהוג בנו ביד רכה יותר כשצריך. מר שלו המשיך ואמר "ואם את אחת מהבנות אותו אדון מנסה להרשים, או להקפיץ את ליבה, שיפנה אליי ואני אעזור לו ואלמד אותו אם ירצה איך להקפיץ לבחורה את הלב בדרך נעימה יותר". הכיתה השתוללה מצחוק. לדבריו של מר שלו הייתה השפעה רצינית עליי. לא רק שדבריו הצחיקו אותי אלא גם נגעו לליבי. הם גרמו לי לחשוב על החיים, על אהבה.
