ספר פתוח. ואת יושבת בו פרושה לדפים ועטורה באותיות, דמותך שיר ושפתותייך מנגינות. אני לוכד אותך מבין המילים כהלך המשוטט בשולי הדרכים, מרים אבן חן צרופה ומניח אותה בתוך ענק הנעטר לצווארך. ואני קורא בך סיפור ועוד סיפור, ולא תם ולא נשלם.
מילה שלוחה אלייך ומילה שלוחה ממך התנגשו אי שם בהיותן נישאות. לרגע נתטשטש מבטן, ושבויות בסחרחורת ניצת בהן זיק וכך הגידו זו לזו "כשתגיעי, מסרי ד"ש" והוסיפו לעופף זו לכאן וזו לכאן.