נורה אדומה
New member
ספר מומלץ
אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
ספר מומלץ
- פותח הנושא נורה אדומה
- פורסם בתאריך
לפני שהכתבה תימחק...
החידה של כריסטופר מאת שירי לב-ארי גיבור "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" לוקה בתסמונת אספרגר, הפרעת תקשורת אוטיסטית. "בהתחלה הוא נראה די מוזר, אבל רוב הקוראים מזהים בעצמם משהו ממנו", אומר הסופר מארק האדון בראיון טלפוני. הספר המצליח ראה אור בסוף השבוע גם בעברית, ובקרוב תצא המהדורה המיוחדת לנוער מארק האדון: "כריסטופר ואני דומים משתי בחינות - שנינו אוהבים מתמטיקה ושנינו אאוטסיידרים" תצלום: אי-פי מספרים ראשוניים, אומר כריסטופר בון, הם כמו החיים: הם נראים מאוד הגיוניים, אבל אף פעם אי אפשר לחשב את החוקיות הבסיסית שלהם - הם תמיד יישארו בלתי מפוענחים. לכן, בספר שהוא מחליט לכתוב, הוא ממספר את הפרקים במספרים ראשוניים בלבד, מ-2 ועד 233 (מספרים ראשוניים, למי שלא זוכרים, מתחלקים ב-1 ובעצמם בלבד). כריסטופר בון, דמות ספרותית שנחרתת בזיכרון, הוא נער בן 15 הלוקה בתסמונת אספרגר - הפרעה התפתחותית המיוחסת לאוטיזם. הלוקים בתסמונת זו מתקשים בתקשורת עם הסביבה, אבל ניחנים לעתים קרובות באינטליגנציה גבוהה, בחשיבה מתמטית, בכישורים מדעיים ואפילו בזיכרון צילומי (כמו הדמות שגילם דאסטין הופמן בסרט "איש הגשם"). כריסטופר הוא יציר כפיו של הסופר הבריטי מארק האדון. 15 שנה ישב האדון וכתב ספרי ילדים ונוער, וחלם להיות סופר למבוגרים. ואז, לפני שנתיים, כתב את הספר בעל השם הארוך למדי, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שיצא בבריטניה בשתי מהדורות - מהדורה למבוגרים ומהדורה לבני נוער - וזכה להצלחה רבה. בשבוע שעבר יצאה בישראל המהדורה למבוגרים ("מחברות לספרות", בתרגום אהוד תגרי), ובעוד חודשיים תצא הגרסה לצעירים. הספר זכה בפרס ויטברד היוקרתי ובפרס ה"גרדיאן" לספר ילדים, זכויות התרגום שלו נמכרו לכ-25 מדינות, והוא יעובד ככל הנראה לסרט הוליוודי, שכן חברת ההפקה של בראד פיט, "Plan B", כבר רכשה את הזכויות, בשיתוף האחים וורנר וחברת ההפקה של סרטי "הארי פוטר", Heyday. סטיב קלובס, שעיבד את "הארי פוטר" לקולנוע, נבחר להיות התסריטאי.
החידה של כריסטופר מאת שירי לב-ארי גיבור "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" לוקה בתסמונת אספרגר, הפרעת תקשורת אוטיסטית. "בהתחלה הוא נראה די מוזר, אבל רוב הקוראים מזהים בעצמם משהו ממנו", אומר הסופר מארק האדון בראיון טלפוני. הספר המצליח ראה אור בסוף השבוע גם בעברית, ובקרוב תצא המהדורה המיוחדת לנוער מארק האדון: "כריסטופר ואני דומים משתי בחינות - שנינו אוהבים מתמטיקה ושנינו אאוטסיידרים" תצלום: אי-פי מספרים ראשוניים, אומר כריסטופר בון, הם כמו החיים: הם נראים מאוד הגיוניים, אבל אף פעם אי אפשר לחשב את החוקיות הבסיסית שלהם - הם תמיד יישארו בלתי מפוענחים. לכן, בספר שהוא מחליט לכתוב, הוא ממספר את הפרקים במספרים ראשוניים בלבד, מ-2 ועד 233 (מספרים ראשוניים, למי שלא זוכרים, מתחלקים ב-1 ובעצמם בלבד). כריסטופר בון, דמות ספרותית שנחרתת בזיכרון, הוא נער בן 15 הלוקה בתסמונת אספרגר - הפרעה התפתחותית המיוחסת לאוטיזם. הלוקים בתסמונת זו מתקשים בתקשורת עם הסביבה, אבל ניחנים לעתים קרובות באינטליגנציה גבוהה, בחשיבה מתמטית, בכישורים מדעיים ואפילו בזיכרון צילומי (כמו הדמות שגילם דאסטין הופמן בסרט "איש הגשם"). כריסטופר הוא יציר כפיו של הסופר הבריטי מארק האדון. 15 שנה ישב האדון וכתב ספרי ילדים ונוער, וחלם להיות סופר למבוגרים. ואז, לפני שנתיים, כתב את הספר בעל השם הארוך למדי, "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שיצא בבריטניה בשתי מהדורות - מהדורה למבוגרים ומהדורה לבני נוער - וזכה להצלחה רבה. בשבוע שעבר יצאה בישראל המהדורה למבוגרים ("מחברות לספרות", בתרגום אהוד תגרי), ובעוד חודשיים תצא הגרסה לצעירים. הספר זכה בפרס ויטברד היוקרתי ובפרס ה"גרדיאן" לספר ילדים, זכויות התרגום שלו נמכרו לכ-25 מדינות, והוא יעובד ככל הנראה לסרט הוליוודי, שכן חברת ההפקה של בראד פיט, "Plan B", כבר רכשה את הזכויות, בשיתוף האחים וורנר וחברת ההפקה של סרטי "הארי פוטר", Heyday. סטיב קלובס, שעיבד את "הארי פוטר" לקולנוע, נבחר להיות התסריטאי.
והסוף
מארק האדון, בן 41, הופתע מההצלחה. הוא אדם חביב ומלא הומור, חובב מתמטיקה וחידות היגיון, שמלמד כתיבה יצירתית באוקספורד - שם הוא מתגורר עם אשתו ובנם בן ה-3. קל לפענח את הצלחת הספר: הכתיבה של האדון מלאת קסם, אבל היא גם סכרינית למדי. סוד קסמו של הספר טמון כנראה בגיבור, כריסטופר בון, שכותב אותו בגוף ראשון. כריסטופר עד למקרה רצח של הכלב השכונתי החביב עליו, פודל ושמו ולינגטון, והוא מחליט "לדחוף את האף לעניינים שאינם שלו", כפי שגוער בו אביו. אמו עזבה את הבית, והוא נשאר לחיות עם אביו בעיירה קטנה ואפרורית בצפון בריטניה. הוא לומד בבית ספר מיוחד (שמה של התסמונת שבה לקה אינו מוזכר בספר), והיועצת החינוכית האהובה עליו, שבון, מציעה לו לכתוב ספר. הוא מחליט ללכת בעקבות הבלש שרלוק הולמס, ומושפע במיוחד מ"כלבם של בני בסקרוויל" של ארתור קונן דויל. כריסטופר רואה את המציאות כפי שהיא: הוא לא מבין מטאפורות ודימויים, מתעב מיטונימיות, מתקשה לפענח שפת גוף, לא מתעכב על הסברים ופרשנויות, אלא נצמד לעובדות. וגם לחידות היגיון ולבעיות במתמטיקה. הספר עמוס בשרטוטים ואיורים שהוא מצייר כדי להסביר את עצמו. הוא אמנם אינו מובן עד הסוף - לקוראים יש מרחב פרשנות גדול בכל הקשור להלכי הנפש שלו - אבל אי אפשר שלא לחבב אותו. הוא מין פורסט גאמפ אנגלי - דמות נוגעת ללב בכנות שלה, בתמימות ובפשטות, שמעוררות חמלה והזדהות בעת ובעונה אחת. הוא אומר רק את האמת, משום שאינו יכול אחרת. אבל הוא גם לא מניח לאף אחד לגעת בו. הוא סובל מרעש ומלחץ, וכשהוא מצוי בסיטואציות לא נוחות הוא אוחז בראשו, לוחץ על אוזניו, גונח בקול רם ומתפתל - גם בביקור בסופרמרקט עם אמו. רוב הקוראים יוכלו לזהות בעצמם משהו מכריסטופר, ואולי זה סוד הצלחתו של הספר. הוא, למשל, לא אוהב שינויים. הוא מחפש שקט וסדר בעולם של רעש וכאוס. יש לו רגישות גבוהה לאחרים. חקירת הרצח שלו מתמקדת בכלב ("זה סתם כלב, כריסטופר", אומר לו אביו) - משום שלדעת כריסטופר "גם כלבים חשובים". הוא אוהב להשתמש בהיגיון, ולא מבין מדוע אנשים מחליטים החלטות לפי אינטואיציה ולמה הם מאמינים באלוהים. "אני לא חכם", הוא אומר, "אני פשוט שם לב למה שקורה". המסתורין שבמתמטיקה "לא התכוונתי לכתוב ספר על אוטיזם", אומר האדון בראיון טלפוני מביתו שבאוקספורד. "הספר נולד די במקרה. אני זוכר את היום שבו התחלתי לכתוב אותו - אשתי שמעה אותי צוחק מהחדר השני. צחקתי משום שדימיינתי לי תמונה של כלב מוטל על הארץ, וקלשון נעוץ בגופו. היא שאלה למה אני צוחק והראיתי לה את העמוד הראשון שכתבתי. היא אמרה שאני אדם חולה... משום מה התמונה הזאת הצחיקה אותי, אבל היא נראתה לי מצחיקה אפילו יותר כשנוסף לה קול שטוח ואטי, קולו של המספר, כריסטופר. הוא פשוט נכנס לתמונה והתחיל לחקור את הפרשה". האדון גדל בנורתהמפטון שמצפון ללונדון, בעיירה "שהסתדרה יפה מאוד גם בלי חנות ספרים במשך יותר מ-10 שנים", כך סיפר פעם. אביו היה ארכיטקט ואמו עקרת בית, והוא נשלח לפנימייה כבר בגיל 12, שם החליט להיות סופר. הוא למד ספרות אנגלית באוקספורד, ואחר כך עבד שש שנים עם אנשים מוגבלים פיסית ומנטלית - ביניהם אוטיסטים. הוא היה מאייר, פירסם ספרי ילדים ונוער, וכתב שני מחזות לרדיו 4 הבריטי. הוא גם כותב שירה ומצייר. גם למי שעבד עם אוטיסטים אין זה פשוט להיכנס לתודעה של נער אוטיסט. בעיתון הבריטי "The Spactator" התפרסמה ביקורת על ספרו של האדון, שכתב אדם הלוקה בתסמונת אספרגר. המבקר כתב כי הספר הוא הגזמה מוחלטת, מתנשאת ולא מדויקת. "מעולם לא הכרתי מישהו כמו כריסטופר", אומר האדון. "עבדתי בעבר עם מוגבלים ודרכם למדתי על העולם הזה. המוגבלים הם 2% מאוכלוסיית העולם, ובזמן הכתיבה חשבתי כמו 98% של האנשים הרגילים, אבל הכרתי אנשים עם תסמונת אספרגר ודימיינתי שאני חי כמותם. אם אתה בונה דמות אמינה - אנשים יאמינו לכל מה שתספר עליה. לא עשיתי מחקר על תסמונת אספרגר, אבל המצחיק הוא שאחרי פרסום הספר מזמינים אותי לכנסים אקדמיים ולהרצאות בתור מומחה לאוטיזם. זה מאוד מחמיא". באיזו מידה אתה מזדהה עם כריסטופר? "בהתחלה הוא נראה די מוזר, אבל כמעט כל מי שקורא את הספר אומר שהוא מזהה את כריסטופר בעצמו, באבא שלו או במישהו אחר במשפחה", עונה האדון. "יש שני דברים שבהם כריסטופר ואני דומים - הראשון הוא האהבה למתמטיקה. כשהייתי ילד אהבתי לפתור חידות במתמטיקה וחידות היגיון. הדבר השני המשותף לנו הוא ששנינו אאוטסיידרים. במישור אחד הספר הוא על כריסטופר הקטן והמוזר, אבל במישור אחר זה ספר על אנשים שונים ולא רגילים. כריסטופר הוא האאוטסיידר שעומד ומביט מבחוץ על החיים הרגילים המתרחשים סביבו, ומנסה להבין אותם. הם נראים לו משונים. במובן מסוים ככה מתנהגים גם רוב הסופרים - אין להם עבודה נורמלית במשך היום, הם מבלים את רוב היום בבתי קפה או בספריות, מתבוננים באחרים, ומנסים לפענח איזה מין חיים יש לאנשים סביבם".
מארק האדון, בן 41, הופתע מההצלחה. הוא אדם חביב ומלא הומור, חובב מתמטיקה וחידות היגיון, שמלמד כתיבה יצירתית באוקספורד - שם הוא מתגורר עם אשתו ובנם בן ה-3. קל לפענח את הצלחת הספר: הכתיבה של האדון מלאת קסם, אבל היא גם סכרינית למדי. סוד קסמו של הספר טמון כנראה בגיבור, כריסטופר בון, שכותב אותו בגוף ראשון. כריסטופר עד למקרה רצח של הכלב השכונתי החביב עליו, פודל ושמו ולינגטון, והוא מחליט "לדחוף את האף לעניינים שאינם שלו", כפי שגוער בו אביו. אמו עזבה את הבית, והוא נשאר לחיות עם אביו בעיירה קטנה ואפרורית בצפון בריטניה. הוא לומד בבית ספר מיוחד (שמה של התסמונת שבה לקה אינו מוזכר בספר), והיועצת החינוכית האהובה עליו, שבון, מציעה לו לכתוב ספר. הוא מחליט ללכת בעקבות הבלש שרלוק הולמס, ומושפע במיוחד מ"כלבם של בני בסקרוויל" של ארתור קונן דויל. כריסטופר רואה את המציאות כפי שהיא: הוא לא מבין מטאפורות ודימויים, מתעב מיטונימיות, מתקשה לפענח שפת גוף, לא מתעכב על הסברים ופרשנויות, אלא נצמד לעובדות. וגם לחידות היגיון ולבעיות במתמטיקה. הספר עמוס בשרטוטים ואיורים שהוא מצייר כדי להסביר את עצמו. הוא אמנם אינו מובן עד הסוף - לקוראים יש מרחב פרשנות גדול בכל הקשור להלכי הנפש שלו - אבל אי אפשר שלא לחבב אותו. הוא מין פורסט גאמפ אנגלי - דמות נוגעת ללב בכנות שלה, בתמימות ובפשטות, שמעוררות חמלה והזדהות בעת ובעונה אחת. הוא אומר רק את האמת, משום שאינו יכול אחרת. אבל הוא גם לא מניח לאף אחד לגעת בו. הוא סובל מרעש ומלחץ, וכשהוא מצוי בסיטואציות לא נוחות הוא אוחז בראשו, לוחץ על אוזניו, גונח בקול רם ומתפתל - גם בביקור בסופרמרקט עם אמו. רוב הקוראים יוכלו לזהות בעצמם משהו מכריסטופר, ואולי זה סוד הצלחתו של הספר. הוא, למשל, לא אוהב שינויים. הוא מחפש שקט וסדר בעולם של רעש וכאוס. יש לו רגישות גבוהה לאחרים. חקירת הרצח שלו מתמקדת בכלב ("זה סתם כלב, כריסטופר", אומר לו אביו) - משום שלדעת כריסטופר "גם כלבים חשובים". הוא אוהב להשתמש בהיגיון, ולא מבין מדוע אנשים מחליטים החלטות לפי אינטואיציה ולמה הם מאמינים באלוהים. "אני לא חכם", הוא אומר, "אני פשוט שם לב למה שקורה". המסתורין שבמתמטיקה "לא התכוונתי לכתוב ספר על אוטיזם", אומר האדון בראיון טלפוני מביתו שבאוקספורד. "הספר נולד די במקרה. אני זוכר את היום שבו התחלתי לכתוב אותו - אשתי שמעה אותי צוחק מהחדר השני. צחקתי משום שדימיינתי לי תמונה של כלב מוטל על הארץ, וקלשון נעוץ בגופו. היא שאלה למה אני צוחק והראיתי לה את העמוד הראשון שכתבתי. היא אמרה שאני אדם חולה... משום מה התמונה הזאת הצחיקה אותי, אבל היא נראתה לי מצחיקה אפילו יותר כשנוסף לה קול שטוח ואטי, קולו של המספר, כריסטופר. הוא פשוט נכנס לתמונה והתחיל לחקור את הפרשה". האדון גדל בנורתהמפטון שמצפון ללונדון, בעיירה "שהסתדרה יפה מאוד גם בלי חנות ספרים במשך יותר מ-10 שנים", כך סיפר פעם. אביו היה ארכיטקט ואמו עקרת בית, והוא נשלח לפנימייה כבר בגיל 12, שם החליט להיות סופר. הוא למד ספרות אנגלית באוקספורד, ואחר כך עבד שש שנים עם אנשים מוגבלים פיסית ומנטלית - ביניהם אוטיסטים. הוא היה מאייר, פירסם ספרי ילדים ונוער, וכתב שני מחזות לרדיו 4 הבריטי. הוא גם כותב שירה ומצייר. גם למי שעבד עם אוטיסטים אין זה פשוט להיכנס לתודעה של נער אוטיסט. בעיתון הבריטי "The Spactator" התפרסמה ביקורת על ספרו של האדון, שכתב אדם הלוקה בתסמונת אספרגר. המבקר כתב כי הספר הוא הגזמה מוחלטת, מתנשאת ולא מדויקת. "מעולם לא הכרתי מישהו כמו כריסטופר", אומר האדון. "עבדתי בעבר עם מוגבלים ודרכם למדתי על העולם הזה. המוגבלים הם 2% מאוכלוסיית העולם, ובזמן הכתיבה חשבתי כמו 98% של האנשים הרגילים, אבל הכרתי אנשים עם תסמונת אספרגר ודימיינתי שאני חי כמותם. אם אתה בונה דמות אמינה - אנשים יאמינו לכל מה שתספר עליה. לא עשיתי מחקר על תסמונת אספרגר, אבל המצחיק הוא שאחרי פרסום הספר מזמינים אותי לכנסים אקדמיים ולהרצאות בתור מומחה לאוטיזם. זה מאוד מחמיא". באיזו מידה אתה מזדהה עם כריסטופר? "בהתחלה הוא נראה די מוזר, אבל כמעט כל מי שקורא את הספר אומר שהוא מזהה את כריסטופר בעצמו, באבא שלו או במישהו אחר במשפחה", עונה האדון. "יש שני דברים שבהם כריסטופר ואני דומים - הראשון הוא האהבה למתמטיקה. כשהייתי ילד אהבתי לפתור חידות במתמטיקה וחידות היגיון. הדבר השני המשותף לנו הוא ששנינו אאוטסיידרים. במישור אחד הספר הוא על כריסטופר הקטן והמוזר, אבל במישור אחר זה ספר על אנשים שונים ולא רגילים. כריסטופר הוא האאוטסיידר שעומד ומביט מבחוץ על החיים הרגילים המתרחשים סביבו, ומנסה להבין אותם. הם נראים לו משונים. במובן מסוים ככה מתנהגים גם רוב הסופרים - אין להם עבודה נורמלית במשך היום, הם מבלים את רוב היום בבתי קפה או בספריות, מתבוננים באחרים, ומנסים לפענח איזה מין חיים יש לאנשים סביבם".
סוף
כריסטופר הוא אתאיסט ורציונליסט גמור, שמסתמך רק על כללי המדע. מה אתה מוצא במתמטיקה? האם בעיניך היא תחליף לאמונה דתית או לחיפוש אחר אמת מוחלטת? "מישהו כתב מאמר שהתפרסם לאחרונה באמאזון על כך שהספר הוא בעצם התקפה נגד העולם המדעי", הוא אומר. "אני חושב ההיפך. אני מאוד אוהב מתמטיקה וקראתי המון ספרים בנושא, וזה נכון שאם אתה לומד מתמטיקה ברמה של תיכון אתה עושה בעיקר דברים ארציים ושטוחים, פותר בעיות. אבל אם ממשיכים עם זה הלאה מגלים שלמתמטיקה יש תפקיד חשוב בחייהם של בני אדם: מצד אחד היא נותנת לך עובדות, אמיתות, ומצד אחר היא עדיין נשארת מסתורית. יש בה דברים שלעולם לא נוכל להבין. אני זוכר שכילד קטן שאלתי את עצמי: האם היקום מסתיים איפשהו? ואם כן - איפה? חוויתי חוויה דתית בגיל שמונה. "בסופו של דבר לא הייתי עד כדי כך מצוין במתמטיקה, קשה לי לפעמים עם חישובים קטנים. לכן גם לא הלכתי ללמוד את זה באוניברסיטה. את כל החידות והרישומים המתמטיים שמופיעים בספר עשיתי לבד. אחרי שיצאה לאור המהדורה הראשונה נודע לי שהיו בו הרבה שגיאות מתמטיות. קיבלתי המון מכתבים מקוראים - בואי נקרא להם קוראים בגיל הביניים עם נטיות אוטיסטיות - ששלחו לי את התיקונים שלהם. אז הכנסנו שינויים לנספח. אבל אותם קוראים כתבו גם מכתבים בנוסח 'בעמוד 120 בספר כריסטופר צופה בקלטת וידיאו על הפלנטה, אבל קלטת הווידיאו הזאת יצאה רק שנה אחר כך, אנא תקן את הטעות'. במובן מסוים זה רומן אקספרימנטלי עם כל הרישומים, החידות והדיאגרמות, אבל הוא עדיין קל לקריאה". האם לשם כריסטופר יש משמעות נוצרית? "בספר מוזכר מקור השם כריסטופר - האיש שסייע לישו לחצות את הנהר והעביר אותו לעבר השני. אבל בדרך כלל, כשאני כותב ספרים אני שואל מחברים שמות בשביל הדמויות, ויש לי כמה חברים שקוראים להם כריסטופר. הרבה סופרים פותחים ספר עם רשימת שמות ובוחרים משם שמות לדמויות, אבל אני חייב להכיר מישהו עם השם הספציפי כדי לקרוא לדמות בשם הזה. זה כמו ללבוש בגדים יד שנייה - מרגישים בהם בנוח. כשהגשתי את כתב היד לסוכנת שלי, קלייר אלכסנדר, היא אמרה לי: 'אולי לא שמת לב, אבל הענקת את השם שלי לגברת הזקנה והטובה, השכנה של כריסטופר - גברת אלכסנדר'. ומיד התנצלתי, והיא אמרה 'לא, אין צורך, אבל אולי תרצה להתנצל בפני הסוכן שלך בהוצאה', כי שמו טובי - וזה השם שנתתי לחולדת המחמד של כריסטופר. גם הכתובות בספר מבוססות על רחובות שבהם גרים אנשים שאני מכיר. הכתובות המדויקות הן פיקטיוויות, אבל הייתי צריך שתהיה לי בראש תמונה של המקומות האלה". מהדורה לגדולים, מהדורה לקטנים "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שעוסק ברעיונות פילוסופיים ומדעיים רבים בצורה פשוטה ופופולרית, הוא מסוג הספרים המכונים בשנים האחרונות במו"לות האמריקאית והבריטית "קרוסאובר בוקס" - ספרים החוצים את הגבולות בין ספרות ילדים לספרות למבוגרים. זה גם סוג הספרים שאפשר לעבד לשתי גרסאות, למבוגרים ולילדים. האם ההצלחה של ספרי נוער-מבוגרים, כמו "הארי פוטר" של ג'יי-קיי רולינג או הטרילוגיה "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, סייעה להצלחת הספר? "אני לא יודע", אומר האדון. "אני חושב שספריה של רולינג שונים מאלה של פולמן, והספרים של שניהם שונים מהספר שלי. כשמבוגרים קוראים 'הארי פוטר' הם מעמידים פנים שהם בני 11. כשמבוגרים קוראים את פיליפ פולמן הם יכולים להישאר מבוגרים תוך כדי הקריאה. אבל יכול להיות שההצלחה שלהם הגדילה את התיאבון של המו"לים". האם התכוונת לכתוב ספר מהסוג הזה? "לא. הרבה סופרים עכשיו מתרגזים כשהם שומעים את המונח 'קרוסאובר בוק', כי ספרים מהסוג הזה היו קיימים מאז ומעולם, למשל 'פו הדוב' או 'אליס בארץ הפלאות'. מה שהשתנה מאז הוא שהוצאות הספרים החליטו שהן מעוניינות לפנות לשני הקהלים בו-בזמן. כשישבתי לכתוב את הספר הזה התכוונתי לכתוב למבוגרים, אבל הסוכן שלי הציע להוציא אותו גם במהדורה לצעירים. שואלים אותי אם אני חושב שילדים מפספסים משהו בקריאה שלהם את הספר. התשובה היא כן, אבל גם מבוגרים מסוימים עשויים לפספס בו משהו".
כריסטופר הוא אתאיסט ורציונליסט גמור, שמסתמך רק על כללי המדע. מה אתה מוצא במתמטיקה? האם בעיניך היא תחליף לאמונה דתית או לחיפוש אחר אמת מוחלטת? "מישהו כתב מאמר שהתפרסם לאחרונה באמאזון על כך שהספר הוא בעצם התקפה נגד העולם המדעי", הוא אומר. "אני חושב ההיפך. אני מאוד אוהב מתמטיקה וקראתי המון ספרים בנושא, וזה נכון שאם אתה לומד מתמטיקה ברמה של תיכון אתה עושה בעיקר דברים ארציים ושטוחים, פותר בעיות. אבל אם ממשיכים עם זה הלאה מגלים שלמתמטיקה יש תפקיד חשוב בחייהם של בני אדם: מצד אחד היא נותנת לך עובדות, אמיתות, ומצד אחר היא עדיין נשארת מסתורית. יש בה דברים שלעולם לא נוכל להבין. אני זוכר שכילד קטן שאלתי את עצמי: האם היקום מסתיים איפשהו? ואם כן - איפה? חוויתי חוויה דתית בגיל שמונה. "בסופו של דבר לא הייתי עד כדי כך מצוין במתמטיקה, קשה לי לפעמים עם חישובים קטנים. לכן גם לא הלכתי ללמוד את זה באוניברסיטה. את כל החידות והרישומים המתמטיים שמופיעים בספר עשיתי לבד. אחרי שיצאה לאור המהדורה הראשונה נודע לי שהיו בו הרבה שגיאות מתמטיות. קיבלתי המון מכתבים מקוראים - בואי נקרא להם קוראים בגיל הביניים עם נטיות אוטיסטיות - ששלחו לי את התיקונים שלהם. אז הכנסנו שינויים לנספח. אבל אותם קוראים כתבו גם מכתבים בנוסח 'בעמוד 120 בספר כריסטופר צופה בקלטת וידיאו על הפלנטה, אבל קלטת הווידיאו הזאת יצאה רק שנה אחר כך, אנא תקן את הטעות'. במובן מסוים זה רומן אקספרימנטלי עם כל הרישומים, החידות והדיאגרמות, אבל הוא עדיין קל לקריאה". האם לשם כריסטופר יש משמעות נוצרית? "בספר מוזכר מקור השם כריסטופר - האיש שסייע לישו לחצות את הנהר והעביר אותו לעבר השני. אבל בדרך כלל, כשאני כותב ספרים אני שואל מחברים שמות בשביל הדמויות, ויש לי כמה חברים שקוראים להם כריסטופר. הרבה סופרים פותחים ספר עם רשימת שמות ובוחרים משם שמות לדמויות, אבל אני חייב להכיר מישהו עם השם הספציפי כדי לקרוא לדמות בשם הזה. זה כמו ללבוש בגדים יד שנייה - מרגישים בהם בנוח. כשהגשתי את כתב היד לסוכנת שלי, קלייר אלכסנדר, היא אמרה לי: 'אולי לא שמת לב, אבל הענקת את השם שלי לגברת הזקנה והטובה, השכנה של כריסטופר - גברת אלכסנדר'. ומיד התנצלתי, והיא אמרה 'לא, אין צורך, אבל אולי תרצה להתנצל בפני הסוכן שלך בהוצאה', כי שמו טובי - וזה השם שנתתי לחולדת המחמד של כריסטופר. גם הכתובות בספר מבוססות על רחובות שבהם גרים אנשים שאני מכיר. הכתובות המדויקות הן פיקטיוויות, אבל הייתי צריך שתהיה לי בראש תמונה של המקומות האלה". מהדורה לגדולים, מהדורה לקטנים "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", שעוסק ברעיונות פילוסופיים ומדעיים רבים בצורה פשוטה ופופולרית, הוא מסוג הספרים המכונים בשנים האחרונות במו"לות האמריקאית והבריטית "קרוסאובר בוקס" - ספרים החוצים את הגבולות בין ספרות ילדים לספרות למבוגרים. זה גם סוג הספרים שאפשר לעבד לשתי גרסאות, למבוגרים ולילדים. האם ההצלחה של ספרי נוער-מבוגרים, כמו "הארי פוטר" של ג'יי-קיי רולינג או הטרילוגיה "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, סייעה להצלחת הספר? "אני לא יודע", אומר האדון. "אני חושב שספריה של רולינג שונים מאלה של פולמן, והספרים של שניהם שונים מהספר שלי. כשמבוגרים קוראים 'הארי פוטר' הם מעמידים פנים שהם בני 11. כשמבוגרים קוראים את פיליפ פולמן הם יכולים להישאר מבוגרים תוך כדי הקריאה. אבל יכול להיות שההצלחה שלהם הגדילה את התיאבון של המו"לים". האם התכוונת לכתוב ספר מהסוג הזה? "לא. הרבה סופרים עכשיו מתרגזים כשהם שומעים את המונח 'קרוסאובר בוק', כי ספרים מהסוג הזה היו קיימים מאז ומעולם, למשל 'פו הדוב' או 'אליס בארץ הפלאות'. מה שהשתנה מאז הוא שהוצאות הספרים החליטו שהן מעוניינות לפנות לשני הקהלים בו-בזמן. כשישבתי לכתוב את הספר הזה התכוונתי לכתוב למבוגרים, אבל הסוכן שלי הציע להוציא אותו גם במהדורה לצעירים. שואלים אותי אם אני חושב שילדים מפספסים משהו בקריאה שלהם את הספר. התשובה היא כן, אבל גם מבוגרים מסוימים עשויים לפספס בו משהו".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.