אני אלך נגד הקונצנזוס...
(נראה שהתחיל להיווצר כאן קונצנזוס, לא?) ואומר שאני דווקא אוהבת את סגנון הכתיבה של קרת, אבל רק כשהוא כותב בו. יש לקרת סגנון כתיבה מאד מינימליסטי, יומיומי וחסר הדגשות, שדווקא בגלל כל אלה מצליח לפעמים לתת בום מסיבי בבטן. הוא לא צועק את הדברים החריגים, הביזאריים, המפחידים, המעוותים שהוא אומר - הוא אומר אותם בנימת שיחה יומיומית קלילה. דווקא בגלל זה, לטעמי, הדברים שיש לו להגיד יוצאים הרבה יותר חזקים. כמובן, כשאדם כותב כל כך הרבה סיפורים, קשה לצפות שכולם יהיו שוסים אחד אחד, אבל לא נורא, יש לו מספיק סיפורים חזקים כדי שאני אוכל להחשיב אותו כסופר טוב. הבעייה שלי היא שיותר מדי אנשים אימצו אל חיקם את סגנון הכתיבה של קרת (סיפורים קצרים, מינימליסטיים, בשפה יומיומית מצטנעת וסחבקית), אבל בזמן שלקרת יש משהו לומר בעצם השימוש בסגנון הזה, רוב החקיינים מחקים אותו כי זה נראה להם קל וקולי, והתוצאה היא שהסיפורים שלהם לא אומרים כלום. או כלום חוץ מ"תראו כמה שאני אופנתי".
