אנחנו קוראים את "הארי פוטר"
ושם בהחלט יש התמודדות עם הורים מתים. יכול להיות שזה מוקדם מדי בשבילו. הוא שאל אותי מה יקרה אם אבא ימות, מי "יעשה את כל מה שאבא עושה" (הוא התכוון - יפרנס אותנו, כי אני לא ממש עובדת). לא יודעת אם השאלה עלתה בדעתו בגלל הספר. תמיד אמרנו לו שמתים רק אנשים מאוד מאוד מבוגרים, כמו הסבא של בעלי, שנפטר לפני שלוש שנים. יכול להיות שבעקבות הספר הוא התחיל להבין שגם צעירים מתים. ההבנה הזו צריכה להגיע מתישהו. אין לי דעה מתי. פשוט הגענו איכשהו לספר הזה והוא אהב אותו אז אנחנו כבר קוראים את השני ("חדר הסודות"). עשינו בקיץ הזה מנוי לספריה, תוך החלטה שאת הספרים שהוא לוקח רק הוא קורא, ואני לא מקריאה לו. לקחנו את "איתמר מכתב" של דוד גרוסמן והוא קרא אותו בהתמדה, כל ערב כמה שורות (הוא קורא הכל, אבל מאוד לאט). ההסכם הוא שהוא מקריא לי קצת מהספר שלו, ואני מקריאה לו קצת מהארי פוטר. אתמול, בטקס חגיגי, הוא סיים את הספר הראשון בחייו, שקרא לבד מתחילתו ועד סופו. היום היינו בספריה שוב. אמרתי לו שאני הולכת לבחור לעצמי ספר ושהוא יכול בינתיים לבדוק איזה ספרים יש ולחשוב מה הוא רוצה. תוך שתי דקות הוא בא אלי עם אור בעיניים והספר "פרח לב הזהב" בידיים. "בחרתי ספר! פרח לב הזהב!" הוא אמר. הבחור יודע מה הוא רוצה. מהיום אני משאירה לו לבחור לבד את הספרים. ספרים אחרים שהקראתי לו בהמשכים - דוקטור דוליטל (הצלחה), עליזה בארץ הפלאות ועליזה בארץ המראה (הוא אהב, למרות שלפי דעתי הוא לא הבין הרבה), האריה המכשפה וארון הבגדים (הוא פחד, אז לא לקחנו את ספרי ההמשך), לא בן-גולו מלך זולו (ביקש להפסיק באמצע. לא אהב). ספרים קצרים משעממים אותי. אני מקריאה לגוגי והוא מקשיב, אבל כבר אין לי סבלנות להקריא אותם לבובי בפעם האלף.