שמעתי על הסיפור אך לא ממש קראתי
האם אימו של הילד נחטפה וההתניה לחזרתה היא שילדה יתנהג יפה? מזעזע!
בהקשר לספרים היא צודקת....
הסופרת נורית זרחי כותבת:
מה ההבדל בין כתיבה לילדים ובין כתיבה למבוגרים?
מבחינת הסופר אין הבדל. כתיבה לילדים היא כמו כל כתיבה.
כמו שלתפור בגד לילדים זה לא יותר קל מאשר לתפור בגד למבוגרים,
כך לכתוב סיפור או שיר לילדים,
זה לא יותר קל מאשר לכתוב למבוגרים.
סיפורים לילדים צריכים להיות פשוטים ומעניינים, ורצוי שיהיה בהם הומור.
איך להתחיל לכתוב ספרות לילדים
מה צריך לדעת מי שרוצה לכתוב ספר ראשון לילדים? יעל דר מספקת כמה הנחיות
יעל דר פורסם לראשונה: 07.01.2008
23:00
עודכן ב: 08.01.2008
23:00
הורד עכשיו ללא תשלום הארץ iPhone
הורד עכשיו ללא תשלום הארץ android
לתגובות
הדפס
הוסף לרשימת קריאה
אין בידי אחוזים מדויקים לשאלה כמה מכלל הספרים לילדים הרואים אור בישראל מדי שנה הם ספרי ביכורים, אך די בפגישותי השבועיות עם הספרים החדשים לילדים כדי לקבוע שלפחות כמחצית ספרי המקור לילדים הם ספרי ביכורים. אשר לספרי פעוטות (שנה עד שלוש) - חלקם של ספרי הביכורים מתוך כלל הכותרים החדשים גדול אף יותר. העובדה שבישראל רואה אור יבול עצום כזה של ספרי ביכורים לילדים מצביעה על כמה מסקנות: קל מאוד להוציא ספר לילדים בישראל; רבים ששים להוציא לאור סיפורים שכתבו/סיפרו בנסיבות משפחתיות, גם אם הדבר כרוך בהוצאה גדולה מצדם; לאנשים נדמה שקל מאוד לכתוב לילדים קטנים, כל כך קל שכלל לא דרוש עורך מקצועי שיעריך את החומר ויטפל בו לפני הוצאתו לאור.
לטובת כולנו - ילדים קטנים, הורים, מבקרים וכותבים-מתחילים - הנה כמה תובנות שעולות מקריאה של הרבה ספרי ילדים, שנכתבו בידי מי שעדיין אינם אמונים על כתיבה ספרותית לילדים. ראשית, כפי שכבר ציינתי, כולם - סופרים מקצועיים ומתחילים כאחד - זקוקים לעורך. הבעיות הגדולות צצות בספרים שראו אור בהוצאות פרטיות, או בהוצאות שמוכנות, תמורת כמה אלפי שקלים, להוציא לאור כמעט כל דבר מבלי להעניק לו טיפול מקצועי. לכן, גם אם נדמה לכם שהטקסט שלכם מושלם, אל תוותרו על עורך! ועוד, אם עורך מקצועי מציע לכם להתאפק ולא להוציא לאור בינתיים, לרוב כדאי לשמוע לו.
שנית, הפן האישי: מה שחביב מאוד על הילדים/הנכדים או החברים הקרובים, לא בהכרח רלוונטי לקהל האנונימי. סיפור שמספרים בבית לילד או לנכד, בנסיבות אוהבות ונעימות, יהיה תמיד סיפור מוצלח. סיפורים אלה, המשלבים פרטים מחיי היום-יום האישיים ועוסקים בדיוק במה שמעניין כרגע את המאזין הקטן, הם חלק מההווי המשפחתי ויש בהם פוטנציאל עצום של נתינה והנאה משותפות בתוך הבית פנימה. גם כאשר המאזינים הקטנים דורשים שוב ושוב את "סיפור הספגטי שנפל לסבתא על השמלה החדשה", לא מדובר בהכרח בסיפור בעל עניין ציבורי. כדי שסיפור אישי ופרטי כזה יפלס לו דרך בעולם הרחב, דרושים גם כישרון והצדקה אמנותית וגם שהסיפור יעורר רגש אוניברסלי שיהיה רלוונטי גם מחוץ לבית.
לדוגמה, "שמוליקיפוד" - ספר הביכורים של אמא ואבא של גדי - המשורר ט. כרמי והאמנית שושנה הימן - שחתומים יחד על הספר בשם העט "כוש" (ספרית פועלים, 1955), כהוריו של הספר ושל גדי גיבורו. אף שברור שהספר נולד כמתת לילד אהוב, במתכונתו הציבורית יש בו גם אמירה אמנותית חדשנית ומרתקת: שפה פשוטה "בגובה העיניים", שלא היתה דבר של מה בכך בשנות ה-50, הבנה גרפית וטיפוגרפית עמוקה, איורים מינימליסטיים שובי עין ולב, ואמירה חתרנית מאוד לאותן שנים - בעיקר בין כותלי ההוצאה הפועלית שבה ראה הספר אור - על נפלאות ההיות-לבד. והכי חשוב: למרות הפן האישי שלו, "שמוליקיפוד" מצליח להעניק לכל קורא קטן הרגשה שהספר מיועד אליו אישית, שמדובר בו-עצמו. כך נחסכת מהקוראים אותה הרגשה, שעולה לעתים קרובות מדי מסיפורים "תוצרת בית" המוגשים כספר, שהוא אורח לא-קרוא בסיפורו של ילד אחר. במלים אחרות: כשאתם מחליטים להוציא לאור ספר משפחתי, כדאי לשכוח לגמרי את הקהל הביתי, ולהתכוונן החוצה, לילד שאינכם מכירים.
שלישית, הפן המוסיקלי: לא כל סיפור לפעוטות צריך להיות מחורז, להפך. אפשר אף להגיד שככלל, עדיפה הפרוזה. כשבוחרים לחרוז סיפור צריכה להיות לכך הצדקה תוכנית ואסתטית. סופרי ילדים בראשית דרכם, גם אם לא ניחנו באוזן מוסיקלית, נוטים לכלוא את הסיפורים שלהם בתוך סד חריזה נוקשה, ולעתים אף מרדים ומונוטוני, מתוך הנחה שילדים אוהבים חרוזים. התוצאה היא שהאלמנט האמנותי הזה, שאמור לשרת את הסיפור, הופך למטרתו העיקרית של הסיפור. עד כדי כך שסופרים מתחילים רבים סבורים שאם הצליחו לסיים כל שורה בהברה הנכונה ובתוך כך להעביר איכשהו את העלילה (גם אם מבנה המשפט מעוות לחלוטין), הרי שהצליחו במשימה. נוסף על כך, ההיצמדות העיקשת לחרוז משכיחה לעתים קרובות מדי את המשקל, כלומר את המוסיקה של השורה כולה. למרבה האירוניה התוצאה היא דווקא טקסט א-מוסיקלי בעליל.
לכל סיפור פעוטות יש מוסיקה משלו, אך זו לא צריכה לבוא לידי ביטוי דווקא בחריזה ובמשקל נוקשים. לעתים דווקא טקסט שנוטה לפרוזה הוא מוסיקלי בהרבה מטקסט שמתעקש לחרוז בכל מחיר. לדוגמה, ספר הביכורים הידוע, שראה אור בשנות השבעים ונעשה בינתיים לקלאסיקה: "הביצה שהתחפשה" מאת המשורר דן פגיס (1973, עם עובד). אין ספק שלו רצה בכך, היה פגיס יכול לחרוז ולמשקל את סיפור חיפוש-הזהות הזה. אולם דווקא בשל תוכנו שמושך קדימה, בחר פגיס בכתיבת פרוזה, וזאת מבלי להחמיץ את הפוטנציאל המוסיקלי של הקריאה בקול. בכל שורה מחכות למאזין הפתעות צליליות, שהופכות את הקריאה בספר לחגיגה מוסיקלית מהנה.
לכן, הרבה לפני שהטקסט נשלח למו"ל, יש להעבירו את מבחן הקריאה בקול. רק כשהאוזן נהנית ומתגרה, ורק כשהמשפטים מתגלגלים בפה בנעימות, אפשר לשקול הוצאה לאור. רביעית, הפן החזותי: כותבים מתחילים נוטים להקל ראש במקומם של האיורים בסיפור הכולל. רבים מהם לא למדו עדיין שגם כאשר סיימו לכתוב, והכתוב מושלם בעיניהם, המלאכה טרם הסתיימה. עתה מגיע תורו של המאייר לומר את דברו ומשסיים, כתב-היד צריך לעבור בחינה מחודשת. האם יש עתה מידע עודף? אולי צריך לוותר על מקצת מהתיאורים שהאיור היטיב לבטאם? האם האווירה המשתמעת מהמלל תואמת את זו שעולה מהציור? האם זוויות מסירת הדברים עולות בקנה אחד? ועוד ועוד עניינים הקשורים במשא-ומתן האמנותי בין המלה לציור, המייחד את ספרי הילדים מכל ביטוי אמנותי אחר.
ספרי ביכורים רבים מדי מסתפקים באיורים נחמדים וצבעוניים ובאותיות גדולות, המסמנים את הספר כספר ילדים, מבלי לנצל את תרומתם החיונית של האיור והגרפיקה לסיפור הכולל. דו-שיח מוצלח כזה בין המלים לציורים מתרחש בספר ביכורים נפלא, שנהפך עם השנים לאחד מנכסי צאן הברזל של ספרות הילדים הישראלית: "מיץ פטל" מאת חיה שנהב ותמרה ריקמן (עם עובד, 1970). ריקמן ידעה לתרגם לשפת הציורים את הטון הלא-סמכותי, פורע החוק והעולץ של שנהב, עד כדי כך שנדמה שאדם אחד עומד מאחורי הספר הזה. אגב, במקרה מוצלח זה עמד מאחורי הדו-שיח המפרה הזה עורך ספרי הילדים של עם עובד באותה העת, ט. כרמי, הזכור לטוב מ"שמוליקיפוד".
לעתים רחוקות מי שכותב הוא גם מי שמצייר. במקרה כזה קל יותר לכותב המתחיל לוותר בעת הצורך על הובלת הסיפור לטובת הציורים. מקרה מוצלח כזה הוא ספר הביכורים היפה של רינת הופר, "ציידת הנמשים" (הקיבוץ המאוחד, 1995). ספר שירה לירי זה זוכה לגיבוי חזותי מושלם באיורי השחור-לבן של הופר, שמחזקים מאוד את הטון הפרטי והאישי שלו. במלים אחרות: כשאתם כותבים לילדים, אל תשכחו שמלאכת הכתיבה היא רק חצי עבודה. אם אינכם באים מתחום האיור, ועדיין לא רכשתם ניסיון ביצירה משותפת זו של סופר ומאייר, רצוי להיעזר בבעלי מקצוע בבחירת המאייר המתאים ובניהול הדו-שיח האמנותי עמו. אם ההוצאה לוקחת על עצמה את בחירת המאייר והעבודה עמו, כדאי לבקש להיות שותף לדו-שיח עם המאייר לטובת המוצר הסופי.
ועצה אחרונה לסיום: לא כל סיפור חייב לראות אור במהדורות מסחריות. את הכסף הרב שתוציאו על הוצאת כתב-היד שלכם בהוצאה פרטית, שממילא לא תטפל כראוי בטקסט, כדאי אולי לנצל לקניית ספרות ילדים טובה שכבר קיימת בשוק.
