ספירת העומר
"בספירת העומר, אנחנו סופרים. סופרים עוד יום, ועוד יום, מצרפים 7 ימים לשבוע ו-8 ל"שבוע ויום אחד", עד שאנחנו עומדים שם, ביום האחרון, וסופרים: היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות לעומר" ומחר נקבל את התורה. ספירת העומר אינה רק ספירה של ימים, שמצטרפים לשבועות, עד שחולפים שבעה שבועות ומגיע מתן תורה, חג השבועות. ספירת העומר היא המעט שאנחנו עושים כדי להראות לבורא עולם שאנחנו רוצים, באמת רוצים, לצאת משערי הטומאה בהם שקענו, מתהום הגשמיות אליה נפלנו - להתקרב אליו, להגיע אליו, לקבל את עולו - תורתו - עלינו. ספירת העומר היא סולם, שבו כל יום אנחנו אומרים "היום אני רוצה לעלות עוד שלב", למרות שלא תמיד אנחנו מצליחים לעלות, כי לפעמים אנחנו כבדים, והסולם גבוה, וקשה לנו לזוז ולעלות. אבל אנחנו לפחות אומרים "רבונו של עולם, אנחנו רוצים לעלות!" הרצון הזה, לא רק שהוא הדבר האחרון שנשאר לנו במאבק עם היצר הרע, אלא זה הדבר החשוב ביותר: בלעדיו לא מגיעים לשום מקום. ספירת העומר היא החבל שהקב"ה משליך לנו כדי להעלות אותנו אליו, ואומר: בין אם אתה יכול לעלות ובין אם אתה לא יכול, תרצה. תעשה את המאמץ שאתה כן יכול, אפילו אם המאמץ הזה הוא רק לומר בפה "היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות לעומר". אנחנו סופרים להרבה דברים שאנחנו מחכים להם. אבל ספירת העומר היא משהו אחר לגמרי. בספירת העומר, ב"לשם יחוד" שלפני, אנחנו אומרים: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר". האם אנחנו באמת "מוכנים" למצוה הזו? האם עשינו משהו כדי להגיע למשמעות העמוקה יותר של הספירה; המשמעות הפנימית: ההטהרות, העליה מהטומאה אל הקדושה? "הנני מוכן ומזומן". כי גם אם אנחנו לא יכולים לעשות משהו בפועל, בגלל דרגתינו הנמוכה ומצבינו הרוחני, אנחנו מוכנים מבחינת הרצון, ומזמנים את עצמינו: אנחנו רוצים! והרצון הזה, הוא הוא העיקר, הוא חפץ ה' ועיקר נחלתו, והוא מה שבורא העולם ברחמיו מבקש מאיתנו: תרצו. תביעו את הרצון הזה במילים. "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ספירת העומר". למה? "כמו שכתוב בתורתך". כי ככה אתה רוצה. ומה שאתה - בורא עולם - רוצה, זה מה שאני רוצה. הרצון הזה, אותו אנו מביעים במילים פשוטות, שלעתים איננו יורדים כלל לסוף משמעותם (מדוע אנו סופרים גם כשהספירה אינה אומרת לנו כלום, בעצם?), הרצון הזה הוא הוא היסוד עליו עומדת עבודת ה'. כי מה שהקב"ה מבקש מאיתנו זה לרצות אותו - רצון כזה, שיוביל אותנו לעשות ולו את המעט שאנחנו יכולים לעשות. ועל ידי הרצון הזה, יושפע שפע רב בכל העולמות, לטהר את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם שפגמנו בעצמינו ושגרמנו לעצמינו לפגום, ולטהרינו ולקדשינו בקדושתו העליונה של הבורא ב"ה."
"בספירת העומר, אנחנו סופרים. סופרים עוד יום, ועוד יום, מצרפים 7 ימים לשבוע ו-8 ל"שבוע ויום אחד", עד שאנחנו עומדים שם, ביום האחרון, וסופרים: היום תשעה וארבעים יום שהם שבעה שבועות לעומר" ומחר נקבל את התורה. ספירת העומר אינה רק ספירה של ימים, שמצטרפים לשבועות, עד שחולפים שבעה שבועות ומגיע מתן תורה, חג השבועות. ספירת העומר היא המעט שאנחנו עושים כדי להראות לבורא עולם שאנחנו רוצים, באמת רוצים, לצאת משערי הטומאה בהם שקענו, מתהום הגשמיות אליה נפלנו - להתקרב אליו, להגיע אליו, לקבל את עולו - תורתו - עלינו. ספירת העומר היא סולם, שבו כל יום אנחנו אומרים "היום אני רוצה לעלות עוד שלב", למרות שלא תמיד אנחנו מצליחים לעלות, כי לפעמים אנחנו כבדים, והסולם גבוה, וקשה לנו לזוז ולעלות. אבל אנחנו לפחות אומרים "רבונו של עולם, אנחנו רוצים לעלות!" הרצון הזה, לא רק שהוא הדבר האחרון שנשאר לנו במאבק עם היצר הרע, אלא זה הדבר החשוב ביותר: בלעדיו לא מגיעים לשום מקום. ספירת העומר היא החבל שהקב"ה משליך לנו כדי להעלות אותנו אליו, ואומר: בין אם אתה יכול לעלות ובין אם אתה לא יכול, תרצה. תעשה את המאמץ שאתה כן יכול, אפילו אם המאמץ הזה הוא רק לומר בפה "היום כך וכך ימים שהם כך וכך שבועות לעומר". אנחנו סופרים להרבה דברים שאנחנו מחכים להם. אבל ספירת העומר היא משהו אחר לגמרי. בספירת העומר, ב"לשם יחוד" שלפני, אנחנו אומרים: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של ספירת העומר". האם אנחנו באמת "מוכנים" למצוה הזו? האם עשינו משהו כדי להגיע למשמעות העמוקה יותר של הספירה; המשמעות הפנימית: ההטהרות, העליה מהטומאה אל הקדושה? "הנני מוכן ומזומן". כי גם אם אנחנו לא יכולים לעשות משהו בפועל, בגלל דרגתינו הנמוכה ומצבינו הרוחני, אנחנו מוכנים מבחינת הרצון, ומזמנים את עצמינו: אנחנו רוצים! והרצון הזה, הוא הוא העיקר, הוא חפץ ה' ועיקר נחלתו, והוא מה שבורא העולם ברחמיו מבקש מאיתנו: תרצו. תביעו את הרצון הזה במילים. "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ספירת העומר". למה? "כמו שכתוב בתורתך". כי ככה אתה רוצה. ומה שאתה - בורא עולם - רוצה, זה מה שאני רוצה. הרצון הזה, אותו אנו מביעים במילים פשוטות, שלעתים איננו יורדים כלל לסוף משמעותם (מדוע אנו סופרים גם כשהספירה אינה אומרת לנו כלום, בעצם?), הרצון הזה הוא הוא היסוד עליו עומדת עבודת ה'. כי מה שהקב"ה מבקש מאיתנו זה לרצות אותו - רצון כזה, שיוביל אותנו לעשות ולו את המעט שאנחנו יכולים לעשות. ועל ידי הרצון הזה, יושפע שפע רב בכל העולמות, לטהר את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם שפגמנו בעצמינו ושגרמנו לעצמינו לפגום, ולטהרינו ולקדשינו בקדושתו העליונה של הבורא ב"ה."