ספורט (ב)נשים

[greywolf]

ספורט (ב)נשים

אני מתנצל אם נושא זה עלה כבר בפורום זה, אולם לאחרונה הוא הביא אותי לתהות אודותיו. כוונתי היא לצורה בה מוצגות נשים בעיתונאות הספורט. עובדה היא שספורט נשים מתקיים לרוב כקרובתו הענייה של ספורט הגברים, שהוא הוא ה- ספורט. דבר זה מתבטא הן בכמות החשיפה התקשורתית של ספורט הנשים והן בסכומים המשולמים במסגרת פרסים בתחרויות, משכורות וכיוצ"ב. אולם דומני שגם בעיתונאות המכסה ספורט זה ישנה גישה המפחיתה בערך הספורט הנשי. עדות לכך היא ההמנעות משימוש במושג "שחקניות" והחלפתו במושג "בנות". כך ניתן לשמוע עיתונאי, מאמנת ושדר באולפן מדברים אודות שחקניות א.ס רמת- השרון כ"הבנות שחקו טוב הערב". אולם הדבר שלכד את תשומת לבי היה ידיעה בפינת הספורט של יומן הצהריים של רשת ב´ אודות תמונות ערום של שחקנית טניס ידועה. למיטב שיפוטי מוקדשות לידיעות ספורט בין 5- 10 דקות מדי יומן צהריים. מתקשה אני להבין את הצורך בפרסום ידיעה שכזו. תופעה נוספת המאפיינת את עתונאות הספורט היא פרסום תמונות מעורטלות למחצה של נשים בחייהם של שחקנים. בעיתון "תל- אביב" האחרון מופיעה תמונה של חברתו של שחקן כדורגל בלבוש תחתון כשזהותה מתפרסמת בסוף העמוד, כביכול כשי לקוראים. כאילו כדי להדגיש את תפקיד הנשים מיודעים הקוראים שהשידוך נעשה על ידי אשת שחקן עבר. בממסד תרבותי האמור להיות מתקדם בהיותו "כלב שמירה" של הדמוקרטיה ניתן לזהות, לדעתי, כמה מתחלואי החברה המודרנית.

 

[hypatia]

בנות, לנצח נשחק קלאס

הדרך בה מסקרים א/נשי תקשורת ספורט נשים, היא דוגמא מבוהקת לכזב שביומרה התקשורתית לאובייקטיביות, ולסקסיסטיות העמוקה בה לוקים מרבית א/נשי התקשורת בארץ. אני תוהה האם הכניסה של נשים לתחום הנחשב כנחלתו של המין ה"חזק", מקפיצה ביתר מהירות את מנגנוני ההגנה הפאליים (המוטבעים גם בקרב נשים למרבה הצער). מנגנונים אלו, המעוניינים להדוף כל צל של שינוי, יוצרים הבחנה ברורה בין ה"בנות", שלמעשה משתעשעות במשחקים הזהים במהותם לקלאס ו"גומי", לבין ספורטאים אמיתיים, שבימינו הפכו לגיבורי תרבות, שמהלכיהם בתוך המגרש ומחוצה לו ראויים לסיקור חדשותי כבד ראש ומעמיק. המילה "בנות" היא מילה החביבה עלי במיוחד, ובאופן בלתי צפוי אין לה מקבילה זכרית. נהניתי מאד לשמוע, אני זוכרת, מנחה צעיר בטלוויזיה, הפונה בתואר מחמיא זה לשלוש נשים רבות פעלים, היכולות להיות אמהותיו או סבתותיו. ולהפתעתי, אפילו מנחה של תכנית פמיניסטית, נוהגת להשתמש בתואר זה לכינוי הנשים המתארחות בתוכניותיה. ככלות הכל, לא חשוב בת כמה את ומה עשית בחייך – תמיד תהיי בסה"כ אחת מהבנות. וכבת מצויה, ברור שהתקשורת אינה פונה אלי אלא לכל היותר מסקרת את תכונותיי המתוקות: בכתבה שכותרתה "אנחנו במלחמה", אותה כתב בני ציפר במוסף "הארץ", הוא פותח במשפט הבא: "אפשר להתקנא בפילוסוף היהודי הצרפתי המתוקשר ברנאר-אנרי לוי על כך שמדי בוקר הוא מתעורר ורואה לצדו במיטה את השחקנית היפהפייה אריאל דומבאל, רעייתו החוקית זה כבר..." סליחה, טעיתי בעיתון ובפעולה – אני כבר חוזרת לשחק בברבי שלי.