סף היסטריה

[תולו]

סף היסטריה../images/Emo101.gif

מהו סף ההיסטריה שלכן ? האם אתן יותר היסטריות מאחרות ? (כשהכוונה ב"אחרות" לכאלו שאינן חברות כבוד בפורום זה) האם הרופא יודע לאיית את שמכן מתוך שינה מרוב ביקורים ? האם חוק ה"נותנת לזה שלושה ימים לעבור" עובד אצלכן? האם יש בכלל דבר כזה חוק אצבע, כשמדובר בבריאות של הילד שלכן ?

 

[Tנקר בל]

אני היסטרית

בהתחלה כששוקו נולדה הייתי ממש היסטרית. כל הזמן ביקרתי אצל הרופאה, כי היא לא יודעת לומר אם כואב לה - אז אני רוצה לוודא שהכל בסדר....מאוד פחדתי שהיא לא מתפתחת כמו שצריך מבחינה מנטלית ומוטרית. היו לי סיבות אובייקטיביות לחשש כי בהריון היה לי CMV, ולמרות שמי השפיר היו בסדר, כשהיא הייתה בערך בת חודשיים, בבדיקת שתן נמצאו נוגדנים של CMV אצלה, ורוב הסיכויים שהם היו מההריון עצמו, ולא מהדבקה שאירעה אחרי הלידה. חוץ מזה היו לה בדיקות אקו שהיא עשתה, בגלל החשש המופרך למום בלב. היום, לפעמים נראה לי שאני אדישה מדי. אני לא יודעת. אני נעה בין הצורך שלא להיות היסטרית מדי, ובין החשש, שאחשוב שהכל בסדר, ויסתבר פתאום שממש לא. מעבר לכך, אני חושבת שההגנה של "לי זה לא יקרה" לא עובדת אצלי יותר. אני יודעת שזה יכול לקרות אצלי כמו אצל כל אחד אחר. זה הוכח לי היטב. אני רואה לפעמים את ההבדל ביני לבין הורים אחרים, שאינם שומרים על כללי הבטיחות לגבי ילדיהם, ואני משתגעת (לא חוגרים ילדים בנימוק ש"אם זה צריך לקרות זה יקרה" מי שכבר קרה לו, יודע כמה "זה" מכאיב כש"זה" קורה, ונזהר מאוד).

 

[פלגיה]

אצלי יש הבדל בין דימיון למציאות

במציאות אני ממש שקולה והגיונית. הולכת לרופא רק כשצריך (ולא הולכת כשאני יודעת מראש מה תהיה התשובה...). הרופא מכיר אותי - אבל בגלל הפיגוע, את הילדים שלי הוא כמעט ולא מכיר. הרבה פעמים אני מחכה שלושה ימים, ובסוף גם כשאני מקבלת את התרופה מהרופא, אני לא תמיד נותנת אותה. הדימיון - שונה לחלוטין. על פי הדימיון שלי כל ילד כבר היה מאושפז עם עשרים מחלות חשוכות מרפא, נדירות ומסוכנות, וניצל בנס ברגע האחרון. אבל מניסיון חיים עם אמא חרדתית ואחיות היפוכנדריות - למדתי לשים רסן לדימיונות. אגב - בלילה, כשהרופא והאחות לא זמינים - הדימיונות נוראיים פי שבע.

 

[Tנקר בל]

גם אצלי הדמיון עובד שעות נוספות

אני גם יכולה לדמיין משהו ולהתחיל למרר בבכי, כאילו זה כבר התגשם

זה מצטייר אצלי בחיות. כמובן שכל הצטננות היא מחלה מסוכנת, וכל איחור של ההסעה היא תאונה.

 

[בנצ100]

מפתיע שאני לא כזו היסטרית...

לפעמים אני חושבת על זה. הרי הייתי במקום שבו חוסר תשומת לב גורם אסון בלתי הפיך. האם זה לא היה אמור להפוך אותי להיסטרית ופחדנית בכל הקשור לילד שלי? ואין לי ממש תשובה איך זה שזה לא. אני מייחסת את זה לחינוך בבית, שעם כל הביקורת, היה מאוד חופשי, פתוח ומעניק חבל מאוד ארוך. כתינוקת - זחלתי על המדרכה וטעמתי כל מה שרציתי. אבנים ,בדלי סיגריות. אמא שלי אמרה למבוהלים שאני אדע לבד מה טעים ומה לא. בגיל שנה, כבר טיפסתי בסולמות של גני השעשועים, ואמא שלי - קראה עיתון על הספסל. כל הזמן אנשים צעקו מסביב "של מי התינוקת הזו?" והיא הייתה צריכה לומר להם שאני בסדר גמור ומטפסת מעולה ולא יקרה לי כלום. אני מנסה ליישם את זה עם יוגי. ונותנת לו לנסות הכל. חגורת בטיחות ברכב זה מחוץ לתחום. לא מוותרת אף פעם. אבל שטיחון באמבטיה עוד לא שמתי. וגם עוד לא העליתי את החומרים המסוכנים לארונות שלמעלה (טוב, שבוע הבא. מבטיחה). ויחסית לאמהות שאני רואה מסביבי - אני ממש רגועה. מה שכן, תסריטי אימה על מה יקרה אם יקרה ליוגי משהו? בזה אני אלופה. מתעוררת לפעמים עם דופק מואץ אחרי חלום נוראי, או שוקעת בנהיגה למחשבות דכאוניות על החיים ללא ילד. אררר...

 

[סינטה1]

כמוני כמוך...

בדיוק אותו הדבר, משחררת לגמרי את החבל אבל גם קוראת בפורום הורים לילדים עם מחלות ומחפשת סימפטומים. נו, דפוקה!

 

[נעמולה]

גם אני רגועה

עומר זוחל, טועם, בודק, חוקר, ואני בגישה שמה שנכנס לפה וטוב לגוף ישאר בו ומה שלא יצא למחרת בבוקר... לא העליתי חומרים מסוכנים כי הוא יודע שארונות בשלב זה זה מחוץ לתחום, אבל חיות למניעת החלקה באמבטיה כן שמתי. אני לא רצה לרופא על כל שטות וגם לא ממהרת עם האקמול ומדידות החום, אנחנו זורמים יחד עם ההתנהגות שלו. נתתי לו להתנסות באוכל מגיל 5 חודשים בערך, אני לא קוראת ספרי הדרכה למינהם כי בשביל מה זה טוב עומר בטוח לא קרה אותם ובגלל זה הוא לא פועל לפיהם.

 

[happy]

גם אני בד"כ לא היסטרית

ליהי טועמת נעלים, מנקה את הריצפה, כבר טעמה את המים של HAPPY אנחנו הולכים לרופא רק במקרים בהם אני מרגישה שהמחלה לא משתפרת לבד. בצינון האחרון זה היה אחרי 5 ימים.היתי בטוחה שאני אהיה יותר הסטרית אבל אני לא. אני מודדת חום רק אם ליהי חמה ויש שינוי בהתנהגות. לגבי מחשבות על מחלות, סכנות וכו' זה אני לא מצליחה לסלק מהראש לצערי.

 

[luna10]

זה תלוי וגם משתנה

בהתחלה הלכתי לרופא כל פעם שחשבתי שהוא מרגיש לא טוב. עם הזמן לומדים. מכירים את הילד יותר ואת הסימפטומים של מחלה "אמיתית". יודעים שגם אם החום עולה ל- 38 -38.5 אין צורך מיד לרוץ לרופא אלא לחכות יום בבית ואז ללכת אם לא עובר. אחרת - זה סתם בזבוז זמן וחשש שהוא ידבק במרפאה ממשהו אחר.... לגבי בטיחות - אין פשרות . ברכב לא זזים עד שכולם חגורים . טיפוס גבוה- על כסאות למשל - מפחיד מאוד , אבל בגינה אני משתדלת לאפשר לו להיות עצמאי יותר במתקני השעשועים (כמובן בטווח הראיה שלי). בטיולים ואנחנו מטיילים הרבה בג'יפ - אני תמיד ההיסטרית - צריכה תמיד להיות בקשר עין איתו לראות מה הוא עושה ולאן הוא הולך. מאוד מפחדת לתת לו ללכת מחוץ לטווח הראיה שלי עם ילדים אחרים . אף אחד מהחבר'ה מהטיולי ג'יפים שלנו לא מכיר את ההיסטוריה שלנו ולא מבין את סף הפחד שלי שמשהו חלילה יקרה לו. לא אכפת לי , אני דואגת לו וצריכה לראות אותו למרות שהוא הולך עם ילדים גדולים יותר. איבדתי אחת - לא אאבד עוד. זהו, בקיצור לכל גיל ההיסטריה שלו ואנחנו לומדים להכיר האחד את השני. עכשיו אני בהיסטריה לגבי גן העירייה החדש, אבל זה כבר נושא לשרשור אחר....

 

[ברבי28]

הערך הכי גבוה בסקאלה - אני שם

זה כנראה גנטי, קיבלתי את זה מאמא שלי שתהיה לי בריאה ... זה תמיד התחיל מזה ששומעים שקורה משהו - בטוח שלאחד מבני המשפחה קרה משהו (גם אם זה בערב הסעודית) זה נגמר בטלפון דיווח "הגענו / יצאנו / נכנסנו / וכו ..." זה המשיך בהריון שכל הזמן היה ברור שיש משהו לא בסדר ... (והיה - האמא קצת לוקה בנפשה

), מי שפיר לאחר חלבון עוברי 1:20000 - העיקר להשתיק את הנפש, שתי דקות לפני הניתוח ואני עדיין בטוחה שמשעו עומד להשתבש (אני: "למה יש רופא ילדים בחדר ניתוח?", הרופא: "זה חלק מהנוהל" - ואני בטוחה שעובדים עלי) ועכשיו בתור אמא, הולכת לבדוק כל שניה שהיא נושמת (ואל תגלו אבל גם מעירה אותה לפעמים), שבוע הבא אני חוזרת לעבודה מסכנה המטפלת כמה היא הולכת לדבר איתי בטלפון ... עכשיו ... נו כמה היסטרית אני ??