סערת רגשות
שלום לכולם, בדרך כלל אני נכנסת לאתר כדי לשאול שאלות אינפורמטיביות, או סתם לקרא מנסיונם של האחרים ולשאוב כוחות ועידוד. היום אני מרגישה שאני רוצה לכתוב, פשוט כדי לשפוך את הלב. יש לי חברות טובות, חברות נפש, אבל יש מצבים בהן אני מרגישה שכמה שאספר להן מצרותיי- הן לא יבינו ולא יוכלו לתמוך בי, כי הן לא בסרט הזה. הן ירצו מאד בטובתי, אך הן לא יכולות להוות עבורי משענת בנושא הזה של הטוראט. אני יודעת שרבים מכם מכירים זה את זה, ואף נפגשים מעת לעת, ואני בחרתי שלא להכנס לזה, ואולי זה סוג של הדחקה- כאילו בגלל שהטיקים אצל בני הם מינוריים ולא באים לידי ביטוי בחוץ, אז אני יכולה להיות מחוץ למעגל "הזה"... עד שקיבלנו את האומץ לתת לבני את הפריזמה, עליה המליצה לנו הפסיכיאטרית, וכל כך שמחנו שהיא אמרה שכדאי להתחיל בלי ריטלין, כי אולי היא תעשה את העבודה של הריטלין- היא תרגיע את בני, ותיתן לו תחושת מסוגלות וכו' וכו'.... הפחד הכי גדול שלנו היה שהוא יאבד את חבריו, שהרי מבחינה חברתית מצבו היה בסדר. (בני הגדול- בן 13 - הוא ילד בודד ואנחנו בטראומה הזאת...). עברו כבר שבועיים וחצי, מתחילת שנת הלימודים, ולא רק שאיננו רואים שיפור בחצי הכדור של הפריזמה (+ 3 ימים עם שלושת-רבעי הכדור), פיספסנו את מתן הריטלין, הוא עושה שטויות (לא בהכרח באלימות פיסית) ומאבד לאט לאט חברים. בנוסף לכך הוא כלל לא מתפקד בשיעורים. אפילו במקצוע כמו מוסיקה ומשחקי חשיבה- מקצועות אותם הוא כל כך אוהב- הוא כבר לא מתפקד ומרגיש כמו מטומטם... ואז הוא מתחיל לעשות שטויות- לרדת על ילדים כדי למצא מקום טוב בחברה- וכמובן שזה בלתי נסבל מצידם. הוא כל כך לא ממוקד וכל כך מרחף, עד כדי כך שהוא אפילו לא מודע למה שהוא עושה... אתמול דיברה איתנו המחנכת, ולמרות רצונה הטוב, היא אמרה שזה כבר בלתי נסבל, ושאנחנו חייבים לחשוב איך עוזרים לו, כדי שלא ימצא עצמו בודד ודחוי. החלטנו (עם הפסיכיאטרית) לתת לו ממחר ריטלין ופריזמה. לא באותו זמן- אחד בבוקר ואחד בצהריים. הוא גם כך כל כך רזה ונמוך, ואני בתחושה נוראית, כמה עוד אפשר להעמיס על הגוף הקטן הזה... (גם על האוכל יש לנו מלחמה איתו, כי הוא פשוט לא אוכל...) שיעורי הבית הפכו למלחמה נוראית . הוא לא מוכן ללכת לפעילויות חברתיות. היום כבר ממש התעצבנתי- הוא אומר לי כל הזמן שאני מעצבנת, משום שאני דורשת ממנו שיכין לפחות חלק מהשיעורים, ועל כי אני דורשת ממנו שילך לפעילויות של התנועה- כי אני יודעת שאם הוא לא ילך כעת, הוא יפחד ללכת כשמצבו יהייה יותר טוב. אנחנו גרים בישוב קטן, ואני יודעת (מנסיונו העגום של בני הגדול) כי מי שלא בא לפעולות, יוצא שהוא לא מחובר... כאמור, התעצבנתי- הכוונות שלי טהורות, ובסוף אני "הורסת לו את החיים", אמרתי לו בכעס שיפסיק לרחם על עצמו כל הזמן ושיצא מהבית... כמובן שטעיתי בגדול... ומייד אחר כך ניגשתי אליו, הסברתי לו את המצב, ואמרתי לו שננסה לעזור לו בעזרת שני הכדורים (ריטלין ופריזמה) ואם זה לא יעזור, ננסה משהו אחר... הוא בכה ואמר שהוא לא יודע מה עובר עליו... שהוא מרגיש שבא לו להיות במקום סגור ושקט, שלא רואים אותו. שאלתי אותו אם הוא מרגיש הוא בדיכאון, והוא אמר "אני לא יודע מה יש לי, אולי אני צריך להתאבד?..." הסברתי לו, כמו תמיד שמה שעובר עליו לא בשליטתו, ושזה בגלל מצבים כימיים הקיימים במוח שלו. אני יודעת שכל התגובות הללו מעידות על מצב דכאוני, אבל תרופת הפריזמה אמורה לטפל בכך... הוא מקבל כבר שבועיים חצי כדור, ועוד 3 ימים כדור וחצי... אולי עדיין לא החלה ההשפעה של התרופה... אולי חייבים לתת גם ריטלין, ואז יהייה יותר טוב? אולי האינטראקציה בין הריטלין לפריזמה תביא לחוסר שקט? המון שאלות... סיפרתי לו על הפרום, סיפרתי לו שאני קוראת ומדברת עם אנשים שלילדים שלהם יש גם טוראט, ושכל מה שהוא מרגיש- זה ידוע, כדי שירגיש שהוא לא היחיד בעולם, ושהוא לא משוגע, חלילה... אני מאד מתלבטת, אם להניח כעת לכל מה שקשור ללמידה ולפעולות החברתיות וכו', או דווקא לדרוש ממנו ולתת לו תחושה, שאמנם בבית ספר הוא לא מסוגל, אך יש לו שכל והוא יכול להשלים את הנדרש... לזכותו של בני יאמר, שהוא ילד עם המון קסם, הומור, ספורטאי ברמה (כמובן שלא מאמין ביכולותיו), משתתף בחוג כדורגל, יש לו חבר- אמת , חוץ מעוד כמה חברים איתם הוא נפגש לפרקים,ילד חם עם חיוך מדהים ושתי גומות, מוסיקלי בצורה מדהימה ,בעל לב זהב ונדיר ובעל איטואיציות- סוף הדרך... עזבתי אותו אחר הצהריים הזה לנפשו... המון חששות, לבטים, תחושה של מה שלא נעשה- אין ביטחון שזהו הדבר הנכון, המון ריגשות אשם ופחד מגודל האחריות שיש לקחת... קשה מאד לגדל שני ילדים עם בעיות קשב וריכוז. גם אני, אחרי הכל, עם בעיות קשב וריכוז- למרות שאף פעם לא בדקתי זאת... מצד אחד אנשים רבים נמנעים מלתת ריטלין, ומספרים בגאווה על כל מיני טיפולים אלטרנטיביים וזה נותן תחושת מועקה גדולה מאד,אך מצד שני יש לנו תחושה חזקה, שלא יעזור כלום- פשוט אי אפשר בלי הדרק הזה... מצדשלישי, תודה לאלוהים שאלו הם ילדיי, ושלא "נזכה" להתמודדויות קשות יותר... כל הזמן אני שומעת שלכל משפחה יש את החבילה שלה, אבל תגידו את האמת, נכון שיש משפחות שאצלן כמעט הכל בסדר, ויש להן בנות מחונכות ונחמדות?- אני יודעת שיש בשאלה שלי סטיגמות בטירוף? "בנות", "מחונכות" "נחמדות"- אבל אתם יודעים על מה אני מדברת, נכון? תודה על ההקשבה. להתראות.
שלום לכולם, בדרך כלל אני נכנסת לאתר כדי לשאול שאלות אינפורמטיביות, או סתם לקרא מנסיונם של האחרים ולשאוב כוחות ועידוד. היום אני מרגישה שאני רוצה לכתוב, פשוט כדי לשפוך את הלב. יש לי חברות טובות, חברות נפש, אבל יש מצבים בהן אני מרגישה שכמה שאספר להן מצרותיי- הן לא יבינו ולא יוכלו לתמוך בי, כי הן לא בסרט הזה. הן ירצו מאד בטובתי, אך הן לא יכולות להוות עבורי משענת בנושא הזה של הטוראט. אני יודעת שרבים מכם מכירים זה את זה, ואף נפגשים מעת לעת, ואני בחרתי שלא להכנס לזה, ואולי זה סוג של הדחקה- כאילו בגלל שהטיקים אצל בני הם מינוריים ולא באים לידי ביטוי בחוץ, אז אני יכולה להיות מחוץ למעגל "הזה"... עד שקיבלנו את האומץ לתת לבני את הפריזמה, עליה המליצה לנו הפסיכיאטרית, וכל כך שמחנו שהיא אמרה שכדאי להתחיל בלי ריטלין, כי אולי היא תעשה את העבודה של הריטלין- היא תרגיע את בני, ותיתן לו תחושת מסוגלות וכו' וכו'.... הפחד הכי גדול שלנו היה שהוא יאבד את חבריו, שהרי מבחינה חברתית מצבו היה בסדר. (בני הגדול- בן 13 - הוא ילד בודד ואנחנו בטראומה הזאת...). עברו כבר שבועיים וחצי, מתחילת שנת הלימודים, ולא רק שאיננו רואים שיפור בחצי הכדור של הפריזמה (+ 3 ימים עם שלושת-רבעי הכדור), פיספסנו את מתן הריטלין, הוא עושה שטויות (לא בהכרח באלימות פיסית) ומאבד לאט לאט חברים. בנוסף לכך הוא כלל לא מתפקד בשיעורים. אפילו במקצוע כמו מוסיקה ומשחקי חשיבה- מקצועות אותם הוא כל כך אוהב- הוא כבר לא מתפקד ומרגיש כמו מטומטם... ואז הוא מתחיל לעשות שטויות- לרדת על ילדים כדי למצא מקום טוב בחברה- וכמובן שזה בלתי נסבל מצידם. הוא כל כך לא ממוקד וכל כך מרחף, עד כדי כך שהוא אפילו לא מודע למה שהוא עושה... אתמול דיברה איתנו המחנכת, ולמרות רצונה הטוב, היא אמרה שזה כבר בלתי נסבל, ושאנחנו חייבים לחשוב איך עוזרים לו, כדי שלא ימצא עצמו בודד ודחוי. החלטנו (עם הפסיכיאטרית) לתת לו ממחר ריטלין ופריזמה. לא באותו זמן- אחד בבוקר ואחד בצהריים. הוא גם כך כל כך רזה ונמוך, ואני בתחושה נוראית, כמה עוד אפשר להעמיס על הגוף הקטן הזה... (גם על האוכל יש לנו מלחמה איתו, כי הוא פשוט לא אוכל...) שיעורי הבית הפכו למלחמה נוראית . הוא לא מוכן ללכת לפעילויות חברתיות. היום כבר ממש התעצבנתי- הוא אומר לי כל הזמן שאני מעצבנת, משום שאני דורשת ממנו שיכין לפחות חלק מהשיעורים, ועל כי אני דורשת ממנו שילך לפעילויות של התנועה- כי אני יודעת שאם הוא לא ילך כעת, הוא יפחד ללכת כשמצבו יהייה יותר טוב. אנחנו גרים בישוב קטן, ואני יודעת (מנסיונו העגום של בני הגדול) כי מי שלא בא לפעולות, יוצא שהוא לא מחובר... כאמור, התעצבנתי- הכוונות שלי טהורות, ובסוף אני "הורסת לו את החיים", אמרתי לו בכעס שיפסיק לרחם על עצמו כל הזמן ושיצא מהבית... כמובן שטעיתי בגדול... ומייד אחר כך ניגשתי אליו, הסברתי לו את המצב, ואמרתי לו שננסה לעזור לו בעזרת שני הכדורים (ריטלין ופריזמה) ואם זה לא יעזור, ננסה משהו אחר... הוא בכה ואמר שהוא לא יודע מה עובר עליו... שהוא מרגיש שבא לו להיות במקום סגור ושקט, שלא רואים אותו. שאלתי אותו אם הוא מרגיש הוא בדיכאון, והוא אמר "אני לא יודע מה יש לי, אולי אני צריך להתאבד?..." הסברתי לו, כמו תמיד שמה שעובר עליו לא בשליטתו, ושזה בגלל מצבים כימיים הקיימים במוח שלו. אני יודעת שכל התגובות הללו מעידות על מצב דכאוני, אבל תרופת הפריזמה אמורה לטפל בכך... הוא מקבל כבר שבועיים חצי כדור, ועוד 3 ימים כדור וחצי... אולי עדיין לא החלה ההשפעה של התרופה... אולי חייבים לתת גם ריטלין, ואז יהייה יותר טוב? אולי האינטראקציה בין הריטלין לפריזמה תביא לחוסר שקט? המון שאלות... סיפרתי לו על הפרום, סיפרתי לו שאני קוראת ומדברת עם אנשים שלילדים שלהם יש גם טוראט, ושכל מה שהוא מרגיש- זה ידוע, כדי שירגיש שהוא לא היחיד בעולם, ושהוא לא משוגע, חלילה... אני מאד מתלבטת, אם להניח כעת לכל מה שקשור ללמידה ולפעולות החברתיות וכו', או דווקא לדרוש ממנו ולתת לו תחושה, שאמנם בבית ספר הוא לא מסוגל, אך יש לו שכל והוא יכול להשלים את הנדרש... לזכותו של בני יאמר, שהוא ילד עם המון קסם, הומור, ספורטאי ברמה (כמובן שלא מאמין ביכולותיו), משתתף בחוג כדורגל, יש לו חבר- אמת , חוץ מעוד כמה חברים איתם הוא נפגש לפרקים,ילד חם עם חיוך מדהים ושתי גומות, מוסיקלי בצורה מדהימה ,בעל לב זהב ונדיר ובעל איטואיציות- סוף הדרך... עזבתי אותו אחר הצהריים הזה לנפשו... המון חששות, לבטים, תחושה של מה שלא נעשה- אין ביטחון שזהו הדבר הנכון, המון ריגשות אשם ופחד מגודל האחריות שיש לקחת... קשה מאד לגדל שני ילדים עם בעיות קשב וריכוז. גם אני, אחרי הכל, עם בעיות קשב וריכוז- למרות שאף פעם לא בדקתי זאת... מצד אחד אנשים רבים נמנעים מלתת ריטלין, ומספרים בגאווה על כל מיני טיפולים אלטרנטיביים וזה נותן תחושת מועקה גדולה מאד,אך מצד שני יש לנו תחושה חזקה, שלא יעזור כלום- פשוט אי אפשר בלי הדרק הזה... מצדשלישי, תודה לאלוהים שאלו הם ילדיי, ושלא "נזכה" להתמודדויות קשות יותר... כל הזמן אני שומעת שלכל משפחה יש את החבילה שלה, אבל תגידו את האמת, נכון שיש משפחות שאצלן כמעט הכל בסדר, ויש להן בנות מחונכות ונחמדות?- אני יודעת שיש בשאלה שלי סטיגמות בטירוף? "בנות", "מחונכות" "נחמדות"- אבל אתם יודעים על מה אני מדברת, נכון? תודה על ההקשבה. להתראות.
