סערה שמחה!

סערה שמחה!

כבר אפל המרחק ושעריו פעורים ומשם, בטיסה על פְּחַתות ועל גשר, מן הכפר הטובע בנְהִי הפרים, מבָּרק המזהיב ומסמא את הגשם – -- מסּוּבְּכָם – היא נישאת! בחוצות שקפאו מצדיעים הבתים לסופה הדוהרת! מבוהל, מסוֹער, צחוק וזמר אפוּף, אל חגֶיהָ הוסגרתי בדרך! [...] כי הרבה מרחקים ושנים אחרות מעטפים את העיר בנהימה מאוהבת. גם אותי ממלאה רעדת הגדרות, גם אני עוד מעט ואבכה כמו אבן. [...] ושְוָקֶיך עוברים על פני בנגיעה וברעם הזה, הנפתח ממולי, טוב ללכת תמים וסחרחר כשגיאה בין שמות לאין ספור ופגישות ומילים. [נ. אלתרמן]
 
למעלה