סעד זמני - ערובה
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=591052&fid=1604 כתבה מגלובס בענין ערובה על סעדים זמניים. סעדי במרומים בית המשפט העליון מקשה על מבקשי סעדים זמניים: בעל דין המבקש סעד זמני, מסתכן בפיצוי התובע על נזקיו. "אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון", קובעים השופטים בפסק דין ראשוני, "עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני" עו"ד צבי נח 04/06/02 13:56 בעבר דרשו תקנות סדר הדין האזרחי ממבקש צו עיקול זמני (ורק ממנו, במובחן ממבקשי סעדים זמניים אחרים) להפקיד התחייבות עצמית וערובה להבטחת נזקי הנתבע, באם תידחה התביעה, או יפקע צו העיקול מסיבה אחרת. בחודש ספטמבר 01´ תוקנו התקנות והוכנסו הסדרים דומים המתייחסים לכלל הסעדים הזמניים. יחד עם זאת, גם במהלך תחולתן של התקנות הישנות, השתרש נוהג בבתי המשפט, להתנות מתן סעדים זמניים אחרים בהפקדת התחייבות עצמית וערובה. כזה הוא המקרה הנסקר להלן. מודעה המערערת השתתפה בשנת 97´ במכרז שהוציאה משיבה 1, עיריית בת ים (העירייה), לאחזקת מערכת הרמזורים בעיר. לאחר פתיחת מעטפות המכרז דרשה המערערת מהעירייה לפסול על הסף את הצעתה של משיבה 2, בגין חוסר נסיונה של זו, כטענת המערערת. מנהל מחלקת הדרכים בעירייה כתב חוות דעת, שתמכה בדרישתה של המערערת, ובכל זאת החליטה ועדת המכרזים של העירייה להכשיר את הצעת משיבה 2. בחודש נובמבר 97´ הגישה המערערת בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על העירייה להתקשר בהסכם עם משיבה 2. בית המשפט נעתר לבקשה במעמד צד אחד, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסך 100,000 שקל, שהופקדה. בהסכמת הצדדים, נדונה הבקשה במעמד שני הצדדים ביחד עם התביעה העיקרית. בחודש מרץ 98´ נדחתה התביעה. לבקשת המערערת הותיר בית המשפט את צו המניעה הזמני על כנו עד לשמיעת הערעור ע"י בית המשפט העליון, בהתנותו זאת בהפקדת "כתב ערבות עצמית", שגם היא הופקדה. בחודש נובמבר 98´ דחה בית המשפט העליון את ערעור המערערת. זו פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה להשיב לה את הערבות הבנקאית. העירייה מצידה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את המערערת בנזקיה, שכן לטענתה עקב צו המניעה היא נאלצה להמשיך ולתחזק את הרמזורים במתכונת הישנה ונגרמו לה נזקים בסך 250,000 שקל. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת העירייה, וחייב את המערערת לפצותה במלוא הסכום האמור. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נדחה (פסק הדין נכתב ע"י השופט אנגלרד, בהסכמת חבריו להרכב). פסק דינו של בית המשפט העליון דן באספקטים חשובים, דיוניים ומהותיים, הנוגעים להפעלתה של ערובה עצמית (ומעט לעניין ערבון). באספקט הדיוני נקבע, שהנתבע רשאי להגיש בקשה להפעלת הערבות העצמית והערבון לאותו בית המשפט שנתן את הסעד הזמני מלכתחילה, במסגרת אותם ההליכים שנוהלו, ואין הוא נדרש להגיש תביעה עצמאית ונפרדת. ב"כתב הערבות העצמית" שהמציאה המערערת, כאמור, נכתב, בין היתר כך - "אני החתום מטה ערב בזה לפיצוי כל נזק שייגרם על ידי הצו, אם תידחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת", נוסח שגור, בעיתו וכעת (כיום דרישת התקנות מציבה את הנוסח הבא - "אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת"). ההלכה הפסוקה לעניין ערובה נקבעה בפסק דין ארנס (ע"א 732/80). שם נקבע, שמקור התוקף של התחייבות לתשלום פיצויים מצוי בסמכותו הטבועה של בית המשפט, המתנה את קבלת הסעד הזמני במתן התחייבות. בעניין זה העיר השופט אנגלרד שתי הערות: האחת - שאפשר ומקור התוקף הינו מכח התחייבות חד צדדית של מבקש הסעד הזמני; השניה - שאפשר שכיום, לאחר תיקון התקנות, הפכה השאלה לעיונית גרידא. טענתה העיקרית של המערערת היתה, כי תנאי מוקדם לחבות בפיצויים היא התנהגות בעלת דופי מצד מבקש הסעד הזמני, וכי רק בעל דין הנוהג בזדון או שלא בתום לב, או תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, יחוייב בתשלום הפיצויים. במקרה הנוכחי, גרסה המערערת, היתה לה ציפייה סבירה לזכות במשפט, במיוחד על רקע חוות הדעת שנתן מנהל מחלקת הדרכים בעירייה. הטענה נדחתה. ההתחייבות שהפקידה המערערת היתה בלתי מסוייגת ולא דרשה תנאים נוספים מעבר לעצם דחייתה של התביעה. דרישת הפיצויים לא התבססה על עילת רשלנות, אלא על התחייבות עצמית, שייסודה בסמכותו הטבועה של בית המשפט ואוטונומיית הרצון של בעל הדין. "מבחינה עניינית", קבע השופט אנגלרד, "ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כשלון התביעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בעל הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר ועליו לשקול בעת בקשת צו המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה". "מובן מאליו, כי אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני". טענתה האחרת של המערערת גרסה, שיש להקטין את סכום הפיצויים, תוך התחשבות בנסיבות המקרה. לטעמה, הטלת מלוא עומס הפיצוי על מבקש הסעד הזמני תרתיע הרתעת-יתר את הנזקקים לסעדים זמניים מלבקשם. הטענה נדחתה. ההתחייבות העצמית הינה כאמור בלתי מסוייגת. לפיכך, המשיך וקבע השופט אנגלרד, "בעל הדין קיבל על עצמו את מלוא הסיכון ואין להכניס בדלת האחורית את שיקולי הסבירות, אותם דחינו לגבי ההתחייבות עצמה". המבחן להיקף הפיצויים, כפי שנקבע בפס"ד ארנס, נבחן על פי קיומו של קשר סיבתי. בקביעתו, יש להחיל את מבחן הצפיות העומד ביסוד האחריות החוזית, הווה אומר קביעת פיצוי בשיעור התואם את הנזק שמבקש הסעד הזמני צפה, או היה עליו לצפות, מראש, כתוצאה מסתברת של הצו. צריך לחזור ולהזכיר, כי הערעור נדון בהתבסס על ההסדר הנורמטיבי ששרר בעבר, בטרם תיקון התקנות מלפני שנה. יחד עם זאת, השלכותיו על המצב הנורמטיבי הנוכחי הן ישירות. ואכן הוסיף השופט אנגרלד וקבע, ש"נראה כי גם על פי ההסדר החדש מימוש ההתחייבות העצמית לתשלום פיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצו הזמני, להבדיל מחילוט העירבון... עם זאת, אין אני רואה צורך להידרש לסוגיה זו במסגרת הערעור הנוכחי". (רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ. עיריית בת ים ואח´, פס"ד מיום 3.6.02. השופטים טובה שטרסברג-כהן, יצחק אנגלרד ואלעזר ריבלין. בשם המערערת עו"ד פסטרנק ופורוסטמיאן, בשם המשיבה 1 עו"ד ברוש) האם בשל כך, תמליצו ללקוחותיכם להמעיט בעיקולים זמנים? האם זו עוד דרך להפוך את בימ"ש לפחות נגיש?
http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=591052&fid=1604 כתבה מגלובס בענין ערובה על סעדים זמניים. סעדי במרומים בית המשפט העליון מקשה על מבקשי סעדים זמניים: בעל דין המבקש סעד זמני, מסתכן בפיצוי התובע על נזקיו. "אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון", קובעים השופטים בפסק דין ראשוני, "עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני" עו"ד צבי נח 04/06/02 13:56 בעבר דרשו תקנות סדר הדין האזרחי ממבקש צו עיקול זמני (ורק ממנו, במובחן ממבקשי סעדים זמניים אחרים) להפקיד התחייבות עצמית וערובה להבטחת נזקי הנתבע, באם תידחה התביעה, או יפקע צו העיקול מסיבה אחרת. בחודש ספטמבר 01´ תוקנו התקנות והוכנסו הסדרים דומים המתייחסים לכלל הסעדים הזמניים. יחד עם זאת, גם במהלך תחולתן של התקנות הישנות, השתרש נוהג בבתי המשפט, להתנות מתן סעדים זמניים אחרים בהפקדת התחייבות עצמית וערובה. כזה הוא המקרה הנסקר להלן. מודעה המערערת השתתפה בשנת 97´ במכרז שהוציאה משיבה 1, עיריית בת ים (העירייה), לאחזקת מערכת הרמזורים בעיר. לאחר פתיחת מעטפות המכרז דרשה המערערת מהעירייה לפסול על הסף את הצעתה של משיבה 2, בגין חוסר נסיונה של זו, כטענת המערערת. מנהל מחלקת הדרכים בעירייה כתב חוות דעת, שתמכה בדרישתה של המערערת, ובכל זאת החליטה ועדת המכרזים של העירייה להכשיר את הצעת משיבה 2. בחודש נובמבר 97´ הגישה המערערת בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על העירייה להתקשר בהסכם עם משיבה 2. בית המשפט נעתר לבקשה במעמד צד אחד, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית בסך 100,000 שקל, שהופקדה. בהסכמת הצדדים, נדונה הבקשה במעמד שני הצדדים ביחד עם התביעה העיקרית. בחודש מרץ 98´ נדחתה התביעה. לבקשת המערערת הותיר בית המשפט את צו המניעה הזמני על כנו עד לשמיעת הערעור ע"י בית המשפט העליון, בהתנותו זאת בהפקדת "כתב ערבות עצמית", שגם היא הופקדה. בחודש נובמבר 98´ דחה בית המשפט העליון את ערעור המערערת. זו פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה להשיב לה את הערבות הבנקאית. העירייה מצידה הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את המערערת בנזקיה, שכן לטענתה עקב צו המניעה היא נאלצה להמשיך ולתחזק את הרמזורים במתכונת הישנה ונגרמו לה נזקים בסך 250,000 שקל. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת העירייה, וחייב את המערערת לפצותה במלוא הסכום האמור. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. הערעור נדחה (פסק הדין נכתב ע"י השופט אנגלרד, בהסכמת חבריו להרכב). פסק דינו של בית המשפט העליון דן באספקטים חשובים, דיוניים ומהותיים, הנוגעים להפעלתה של ערובה עצמית (ומעט לעניין ערבון). באספקט הדיוני נקבע, שהנתבע רשאי להגיש בקשה להפעלת הערבות העצמית והערבון לאותו בית המשפט שנתן את הסעד הזמני מלכתחילה, במסגרת אותם ההליכים שנוהלו, ואין הוא נדרש להגיש תביעה עצמאית ונפרדת. ב"כתב הערבות העצמית" שהמציאה המערערת, כאמור, נכתב, בין היתר כך - "אני החתום מטה ערב בזה לפיצוי כל נזק שייגרם על ידי הצו, אם תידחה התביעה או יפקע הצו מסיבה אחרת", נוסח שגור, בעיתו וכעת (כיום דרישת התקנות מציבה את הנוסח הבא - "אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת"). ההלכה הפסוקה לעניין ערובה נקבעה בפסק דין ארנס (ע"א 732/80). שם נקבע, שמקור התוקף של התחייבות לתשלום פיצויים מצוי בסמכותו הטבועה של בית המשפט, המתנה את קבלת הסעד הזמני במתן התחייבות. בעניין זה העיר השופט אנגלרד שתי הערות: האחת - שאפשר ומקור התוקף הינו מכח התחייבות חד צדדית של מבקש הסעד הזמני; השניה - שאפשר שכיום, לאחר תיקון התקנות, הפכה השאלה לעיונית גרידא. טענתה העיקרית של המערערת היתה, כי תנאי מוקדם לחבות בפיצויים היא התנהגות בעלת דופי מצד מבקש הסעד הזמני, וכי רק בעל דין הנוהג בזדון או שלא בתום לב, או תוך שימוש לרעה בהליכי בית משפט, יחוייב בתשלום הפיצויים. במקרה הנוכחי, גרסה המערערת, היתה לה ציפייה סבירה לזכות במשפט, במיוחד על רקע חוות הדעת שנתן מנהל מחלקת הדרכים בעירייה. הטענה נדחתה. ההתחייבות שהפקידה המערערת היתה בלתי מסוייגת ולא דרשה תנאים נוספים מעבר לעצם דחייתה של התביעה. דרישת הפיצויים לא התבססה על עילת רשלנות, אלא על התחייבות עצמית, שייסודה בסמכותו הטבועה של בית המשפט ואוטונומיית הרצון של בעל הדין. "מבחינה עניינית", קבע השופט אנגלרד, "ההתחייבות העצמית היא בבחינת קבלת סיכון לתשלום פיצויים במקרה של כשלון התביעה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, בעל הדין מקבל על עצמו את הסיכון הנזכר ועליו לשקול בעת בקשת צו המניעה הזמני אם מוכן הוא לקבל על עצמו סיכון זה". "מובן מאליו, כי אם חושש בעל דין לקבל על עצמו את הסיכון הנזכר, עליו להסתפק בבירור התביעה ללא סעד זמני". טענתה האחרת של המערערת גרסה, שיש להקטין את סכום הפיצויים, תוך התחשבות בנסיבות המקרה. לטעמה, הטלת מלוא עומס הפיצוי על מבקש הסעד הזמני תרתיע הרתעת-יתר את הנזקקים לסעדים זמניים מלבקשם. הטענה נדחתה. ההתחייבות העצמית הינה כאמור בלתי מסוייגת. לפיכך, המשיך וקבע השופט אנגלרד, "בעל הדין קיבל על עצמו את מלוא הסיכון ואין להכניס בדלת האחורית את שיקולי הסבירות, אותם דחינו לגבי ההתחייבות עצמה". המבחן להיקף הפיצויים, כפי שנקבע בפס"ד ארנס, נבחן על פי קיומו של קשר סיבתי. בקביעתו, יש להחיל את מבחן הצפיות העומד ביסוד האחריות החוזית, הווה אומר קביעת פיצוי בשיעור התואם את הנזק שמבקש הסעד הזמני צפה, או היה עליו לצפות, מראש, כתוצאה מסתברת של הצו. צריך לחזור ולהזכיר, כי הערעור נדון בהתבסס על ההסדר הנורמטיבי ששרר בעבר, בטרם תיקון התקנות מלפני שנה. יחד עם זאת, השלכותיו על המצב הנורמטיבי הנוכחי הן ישירות. ואכן הוסיף השופט אנגרלד וקבע, ש"נראה כי גם על פי ההסדר החדש מימוש ההתחייבות העצמית לתשלום פיצויים אינו מותנה בנסיבות קבלת הצו הזמני, להבדיל מחילוט העירבון... עם זאת, אין אני רואה צורך להידרש לסוגיה זו במסגרת הערעור הנוכחי". (רע"א 2422/00 אריאל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה נ. עיריית בת ים ואח´, פס"ד מיום 3.6.02. השופטים טובה שטרסברג-כהן, יצחק אנגלרד ואלעזר ריבלין. בשם המערערת עו"ד פסטרנק ופורוסטמיאן, בשם המשיבה 1 עו"ד ברוש) האם בשל כך, תמליצו ללקוחותיכם להמעיט בעיקולים זמנים? האם זו עוד דרך להפוך את בימ"ש לפחות נגיש?