למי יהיה קשה לעמוד בזה? לכם? אם כך - כאן הבעיה
אם אתם מגיעים למסקנה, אחרי תהליכי חשיבה ובחינת חלופות, שיש צורך לקחת למתבגרת את הטלפון, למה אתם כל כך מתרגשים מהסצנה שתגיע?
האם כשהמתבגרת הייתה בת שנתיים ורצתה ממתק/צעצוע/שיקנו לה משהו בחנות, האם תמיד נכנעתם? האם לעיתים סרבתם? האם היא בכתה כשסרבתם? האם לקחתם קשה את הבכי שלה?
אם סרבתם והיא בכתה - ילד בוכה בן שנתיים זה בדיוק כמו ילדה צועקת בת 15. זה מגיע מאותו מקום, ולא צריך להבהל לא מזה ולא מזה. אם אתם כהורים החלטתם שאתם לא קונים את הממתק, בכי של ילד בן שנתיים לא אמור לשנות את ההחלטה. ואם אתם כהורים למתבגרת החלטתם מסיבה כלשהי שאין מנוס וחייבים לקחת לה את הטלפון למספר ימים (כאמצעי ללמד סיבה ותוצאה), צעקות וסצנות לא אמורות לשנות את ההחלטה.
אז היא תצעק, תבכה, תטרוק את הדלת. סו וואט?