חביתת הקהל
New member
סמלת.
עורך שחום וחלק, מבקש מגע. הבטחון שלך מגלה לכולם את הסוד הידוע כבר, שתמיד היית הילדה הכי יפה בגן, הכי נערצת, הכי נחשקת. שערך רך ומושלם, תמיד מדיף ריח עוצר נשימה, מזמין ליטוף. אני אוהבת שאת מתקשרת בכל פעם שיש את "השיר שלנו" ברדיו, ואת שרה לי אותו בזיופים, ואז שתינו נקרעות מצחוק. אני אוהבת שאת אומרת שאני הצ'ונגית האהובה עלייך, ואז את אומרת בצחוק שבכל זאת כדאי שאני אתפור כבר את הרב"ט כדי שלא תתפדחי להסתובב איתי. כשאת נכנסת לחדר את נוטעת בי שורשי אהבה, ורגע לפני שאת הולכת מפזרת אבקת געגועים. את מלמדת אותי בכל יום מחדש למה אני אוהבת נשים, וכמה כוח יש להן עליי. זה הכי מצחיק כשאת קוראת לי בצחוק "אשתי", אני אוהבת לראות את המבט התוהה של כל מי ששומע. לא, בעצם, זה הכי מצחיק כשמישהו מכובד נכנס לחדר ואומר לך לצאת ולחזור לעבוד, כי זה בכל זאת לא המשרד שלך, "ואת גם מפריעה לה לעבוד", ואני בלי להסס פולטת בבטחון מלא "אל תדבר אליה ככה", והוא מרים גבה, ואת צוחקת ומסמיקה, ואני אחרייך. אני אוהבת שאת מכינה לי קפה, אפילו שלפעמים הוא יוצא מזעזע, אני בולעת את כולו באהבה, בידיעה שאת הכנת. ואת בכל פעם מחדש מרוצה מהסיטואציה, ומבקשת את הודאתי שאת מכינה את הקפה הכי טעים. אני מודה. המתח בשיא כשאת נכנסת לחדר, גורמת לי לרצות רק דבר אחד, וזה להיות קרובה אלייך, לגעת בך, לחבק, ללטף, לנשק. לטעום פיסת גן עדן שנטועה בגופך, בנפשך. לא יודעת כמה עוד אוכל להתאפק. "מכור למציאות שלך, אין דרך חזרה"
עורך שחום וחלק, מבקש מגע. הבטחון שלך מגלה לכולם את הסוד הידוע כבר, שתמיד היית הילדה הכי יפה בגן, הכי נערצת, הכי נחשקת. שערך רך ומושלם, תמיד מדיף ריח עוצר נשימה, מזמין ליטוף. אני אוהבת שאת מתקשרת בכל פעם שיש את "השיר שלנו" ברדיו, ואת שרה לי אותו בזיופים, ואז שתינו נקרעות מצחוק. אני אוהבת שאת אומרת שאני הצ'ונגית האהובה עלייך, ואז את אומרת בצחוק שבכל זאת כדאי שאני אתפור כבר את הרב"ט כדי שלא תתפדחי להסתובב איתי. כשאת נכנסת לחדר את נוטעת בי שורשי אהבה, ורגע לפני שאת הולכת מפזרת אבקת געגועים. את מלמדת אותי בכל יום מחדש למה אני אוהבת נשים, וכמה כוח יש להן עליי. זה הכי מצחיק כשאת קוראת לי בצחוק "אשתי", אני אוהבת לראות את המבט התוהה של כל מי ששומע. לא, בעצם, זה הכי מצחיק כשמישהו מכובד נכנס לחדר ואומר לך לצאת ולחזור לעבוד, כי זה בכל זאת לא המשרד שלך, "ואת גם מפריעה לה לעבוד", ואני בלי להסס פולטת בבטחון מלא "אל תדבר אליה ככה", והוא מרים גבה, ואת צוחקת ומסמיקה, ואני אחרייך. אני אוהבת שאת מכינה לי קפה, אפילו שלפעמים הוא יוצא מזעזע, אני בולעת את כולו באהבה, בידיעה שאת הכנת. ואת בכל פעם מחדש מרוצה מהסיטואציה, ומבקשת את הודאתי שאת מכינה את הקפה הכי טעים. אני מודה. המתח בשיא כשאת נכנסת לחדר, גורמת לי לרצות רק דבר אחד, וזה להיות קרובה אלייך, לגעת בך, לחבק, ללטף, לנשק. לטעום פיסת גן עדן שנטועה בגופך, בנפשך. לא יודעת כמה עוד אוכל להתאפק. "מכור למציאות שלך, אין דרך חזרה"
