סמלים
ס מ ל י ם ... לנשמת אלי שפירא ז"ל שנפל במלחמת ההתשה הם עמדו בשולי הדרך היוצאת מן הכפר ומובילה לבית הקברות... עצרתי את הרכב והזמנתי אותם לעלות. לא הכירו אותי, עזבתי את הכפר עם התגייסותי לצבא ומאז ספק אם נפגשנו. משה ורבקה הזקינו, וגם אני אינני אותו ילד שהתבונן בהם שעה שהגיעו לכפר משם... ניצולי שואה, שונים כל כך, עד שנראה היה כי אי אפשר יהיה למחות את הפער בינינו או לגשר עליו לעולם. במלחמת ההתשה נפל בנם אלי... שבע-עשרה שנים אחר כך נפל בננו עפר... הצגתי את עצמי, ומיד התנצלו על שלא הכירוני ומיד שאלוני לשלומי והתעניינו בשלומה של אימי - אבל דווקא מה שלא נשאל ולא נאמר עמד כל הזמן בחללה של המכונית - השוני בין איש האדמה הצבר בן העמק לבין אלה שבאו "משם" ונראו תמיד קצת לא במקומם נעלם עכשיו, ואת מקומו תפשה תחושה עמוקה של הזדהות. אין זה ספור יחיד, ישנם אלפי ספורים של ניצולי שואה אשר קבצו את שברי נפשם ובשארית כוחם הדל החלו לבנות כאן חיים חדשים. הילדים שנולדו במדינת ישראל החופשית סימלו את החיות המופלאה של העם היהודי והיוו בעינינו תשובה מוחצת לאלה שאמרו להשמידנו ולאלה המתכוונים לכך גם היום. כאשר נטלו הילדים האלה נשק בידם ונאלצו להלחם על זכותנו להמשיך ולחיות בביטחון כעם חפשי בארצו, ראינו בכך סמל והוכחה כי כאן ועכשיו, לא כמו שם אז, אנחנו שולטים בגורלנו ואיננו תלויים עוד בחסדי זרים. וכשנפלו הילדים האלה במלחמה הכבדה, התמוטט עולמם של ההורים ושברי לבבם מאז, השברים שאוחו בהותירם צלקות שלא נרפאו מעולם, שבו ונקרעו. אבל יחד עם הכאב הנורא המאיים לפוצץ את החזה ולהכריעם ארצה הם הבינו כי יש לחופש מחיר - כך נותרו לעמוד על רגליהם ורק ראשיהם הורכנו בשתיקה... אתמול ראיתי בטלביזיה את פניו המחייכות העטויות פאות מסולסלות של הרב אייכלר ושמעתי את הסבריו על המשמעות העמוקה שיש לנישואיו של בן הרבי מבעלז. בעיניים מבריקות ובחיוך מאושר הסביר את הסמליות שבחתונה הזאת שהיא התשובה האמיתית לנאצים. בבוקר הציצו אלי מן העיתון פניו הורודים של הבעלזר הצעיר שהשמש לא שזפה אותם מהיותו מאלה הממיתים עצמם באוהלה של תורה. מן הרדיו עלו קולותיהם של מנהיגינו שהתחרו זה בזה בחלוקת שבחים וברכות לחתן, לאביו ולדודו. כולם הקפידו להדגיש כי רק מפני כבודם של המחותנים באו, ומי שחושד בהם שהחנופה והאתנן הפוליטי הוביל אותם לכאן, חושד בכשרים... ליד פתח בית הקברות עצרתי. רציתי מאוד להתלוות אליהם אל קבר בנם, אבל התביישתי. הם ירדו מן המכונית ופסעו אל שער בית הקברות, בודדים וקטנים על רקע העמק הנרחב, בודדים כפי שרק הורים שכולים יכולים להיות... שערם אפור כמו יומם, כפופים מעומס השנים והצרות, היא נשענת על זרועו נתמכת ותומכת, עד שנעלמו מאחורי הברושים העבותים המקיפים את בית הקברות. הבלזער ולחייו הוורודות וזוג ההורים הקשישים - שני גורלות שני סמלים העומדים בסתירה זה מול זה, כמו לא היו בני עם אחד . יסלחו לי כל מנהיגי האומה הנדחקים לברך את האדמו"ר המקדש את ההשתמטות מאחריות, החולקים כבוד למי שמניח לאחרים לחרף נפשם כדי שיוכל להנות משקט וביטחון. - לא שם מקומכם! שלו נעליכם מעל רגליכם, בואו בשקט בשערי בית העלמין וכבדו בדומיה את משה ורבקה המתייפחים חרישית על קבר בנם ! ובא לציון גואל ...
ס מ ל י ם ... לנשמת אלי שפירא ז"ל שנפל במלחמת ההתשה הם עמדו בשולי הדרך היוצאת מן הכפר ומובילה לבית הקברות... עצרתי את הרכב והזמנתי אותם לעלות. לא הכירו אותי, עזבתי את הכפר עם התגייסותי לצבא ומאז ספק אם נפגשנו. משה ורבקה הזקינו, וגם אני אינני אותו ילד שהתבונן בהם שעה שהגיעו לכפר משם... ניצולי שואה, שונים כל כך, עד שנראה היה כי אי אפשר יהיה למחות את הפער בינינו או לגשר עליו לעולם. במלחמת ההתשה נפל בנם אלי... שבע-עשרה שנים אחר כך נפל בננו עפר... הצגתי את עצמי, ומיד התנצלו על שלא הכירוני ומיד שאלוני לשלומי והתעניינו בשלומה של אימי - אבל דווקא מה שלא נשאל ולא נאמר עמד כל הזמן בחללה של המכונית - השוני בין איש האדמה הצבר בן העמק לבין אלה שבאו "משם" ונראו תמיד קצת לא במקומם נעלם עכשיו, ואת מקומו תפשה תחושה עמוקה של הזדהות. אין זה ספור יחיד, ישנם אלפי ספורים של ניצולי שואה אשר קבצו את שברי נפשם ובשארית כוחם הדל החלו לבנות כאן חיים חדשים. הילדים שנולדו במדינת ישראל החופשית סימלו את החיות המופלאה של העם היהודי והיוו בעינינו תשובה מוחצת לאלה שאמרו להשמידנו ולאלה המתכוונים לכך גם היום. כאשר נטלו הילדים האלה נשק בידם ונאלצו להלחם על זכותנו להמשיך ולחיות בביטחון כעם חפשי בארצו, ראינו בכך סמל והוכחה כי כאן ועכשיו, לא כמו שם אז, אנחנו שולטים בגורלנו ואיננו תלויים עוד בחסדי זרים. וכשנפלו הילדים האלה במלחמה הכבדה, התמוטט עולמם של ההורים ושברי לבבם מאז, השברים שאוחו בהותירם צלקות שלא נרפאו מעולם, שבו ונקרעו. אבל יחד עם הכאב הנורא המאיים לפוצץ את החזה ולהכריעם ארצה הם הבינו כי יש לחופש מחיר - כך נותרו לעמוד על רגליהם ורק ראשיהם הורכנו בשתיקה... אתמול ראיתי בטלביזיה את פניו המחייכות העטויות פאות מסולסלות של הרב אייכלר ושמעתי את הסבריו על המשמעות העמוקה שיש לנישואיו של בן הרבי מבעלז. בעיניים מבריקות ובחיוך מאושר הסביר את הסמליות שבחתונה הזאת שהיא התשובה האמיתית לנאצים. בבוקר הציצו אלי מן העיתון פניו הורודים של הבעלזר הצעיר שהשמש לא שזפה אותם מהיותו מאלה הממיתים עצמם באוהלה של תורה. מן הרדיו עלו קולותיהם של מנהיגינו שהתחרו זה בזה בחלוקת שבחים וברכות לחתן, לאביו ולדודו. כולם הקפידו להדגיש כי רק מפני כבודם של המחותנים באו, ומי שחושד בהם שהחנופה והאתנן הפוליטי הוביל אותם לכאן, חושד בכשרים... ליד פתח בית הקברות עצרתי. רציתי מאוד להתלוות אליהם אל קבר בנם, אבל התביישתי. הם ירדו מן המכונית ופסעו אל שער בית הקברות, בודדים וקטנים על רקע העמק הנרחב, בודדים כפי שרק הורים שכולים יכולים להיות... שערם אפור כמו יומם, כפופים מעומס השנים והצרות, היא נשענת על זרועו נתמכת ותומכת, עד שנעלמו מאחורי הברושים העבותים המקיפים את בית הקברות. הבלזער ולחייו הוורודות וזוג ההורים הקשישים - שני גורלות שני סמלים העומדים בסתירה זה מול זה, כמו לא היו בני עם אחד . יסלחו לי כל מנהיגי האומה הנדחקים לברך את האדמו"ר המקדש את ההשתמטות מאחריות, החולקים כבוד למי שמניח לאחרים לחרף נפשם כדי שיוכל להנות משקט וביטחון. - לא שם מקומכם! שלו נעליכם מעל רגליכם, בואו בשקט בשערי בית העלמין וכבדו בדומיה את משה ורבקה המתייפחים חרישית על קבר בנם ! ובא לציון גואל ...