לא,
זו לא המוזיקה שמשליכה אותי לתהומות, זו בסך הכל אני וגם אי אילו כוחות חיצוניים ואירועים ואנשים שמתרחשים ומתרגשים לי בתוך הקיום. אבל כשאני מקשיבה למוזיקה שכזו (וכרגע, אגב, הראשון של אלג'יר הוא הדיסק האהוב עליי ואני לא מישהי שמסוגלת להגיד באופן חד משמעי 'אני אוהבת'), זה מרגיש שאני פורשת את המועקה שלי על משטח רחב יחסית ומרדדת אותה, כך שאפשר לשאת אותה, לפחות באופן זמני, בצורה קצת יותר סבילה. השירים של גבריאל הם שלו, כמו גם השירים של אלג'יר ז"ל, והם לא משתקעים לי בנפש, רק נכנסים, פותחים דלתות וארונות, לפעמים הופכים אותי קצת, לא מחזירים דברים למקומם, אבל אחר כך הם הולכים בדיוק כמו שבאו ולי לפעמים קצת נעים יותר אחריי אותה הצצה הופכת קרביים. ההפרדה הזו נעשית אצלי אוטומטית, אני מצליחה למצוא כאן יופי שקשה לי מאוד לאתר ולזהות במקומות אחרים, אבל מכאן ועד להתרוממות רוחנית כלשהי הדרך ארוכה וגם לא צריך ללכת בה, אפילו לא להכנס אלייה. המוזיקה היא סוג של קשר אנושי, אבל עקיף. לפעמים יש בה מספיק כדי למלא בך חוסרים אנושיים וחברתיים, אבל אי אפשר שלא להתייחס לחוסר הישירות, או שאולי כדאי שאומר, לחוסר ההדדיות שבעניין. זה לא בא במקום, למוזיקה יש מקום אחר לגמרי משלה. [וכן, מדהים-מדהים-מדהים, אם הייתי מנסה לצייר מילולית את התחושות שהחומרים שלהם, של אדון בלחסן ואדון גדג' ושאר החבר'ה מעלים בי, לא הייתי מפסיקה לצאת מהקווים. אגב, שני אלה- בלחסן וגדג' ולא רק, מופיעים בפסטיבל אינדי ב-19-20 באוקטובר במצפה גבולות, 40 דק' מבאר שבע. חור ולחיפאית כמוני גם יעלה והרבה להגיע לשם, אבל אני מתכוונת להגיע, למרות ועל אף]