סליחה על ההתפרצות..
אבל ניכנסתי לפה היום, פעם ראשונה. קראתי קצת מה שאנשים כותבים, ורציתי לשתף אותכם קצת במחשבותי. זה משהו שכתבתי פעם בפורום דתיים למישהי שכתבה שהיא יוצאת בשאלה, ורצתה לשמוע על הדרך של אחרים- איך היה להם ועם מה הם היו צריכים להתמודד וכו´.. "אני כמוך. אולי קצת יותר צעירה, אבל גם עברתי ´מסלול של דתיות´: בני עקיבא- אולפנה- ש"ל. (רק בלי בר-אילן בסוף) המצב נעשה אצלי ´בלתי נסבל´ כבר בתיכון. נראה לי שמשם תחילו אצלי הרהורי הכפירה. לא נתנו לי שם בסיס רחב מספיק בשביל להבין את הדת, ואם היו לי שאלות, לא היה לי אל מי לפנות. כל פניה שלי הייתה מתפרשת ככפירה בדת, ופחדתי שיעיפו אותי, או יותר גרוע- יספרו להורים שלי. לא יכולתי לפנות למישהו ולדעת שהוא ייתן לי תשובה נטו, בלי להעביר את הדברים הלאה. וכך יצא- שלא יכולתי להישאר דתייה, כי לא הבנתי את כל ההלכות, שנראו לי ממש טיפשיות לפעמים, ולא היה לי איפה לברר ולבדוק את המקור האמיתי שלהן. ואני מודה, לא עשיתי מספיק גם אחר כך בשביל להתעמק ולנסות להבין. נראה לי שזה היה בעיקר מהבושה, שבחורה בגילי לא יודעת.. כל הבנות סביבי תמיד ידעו כ"כ הרבה, ותמיד הלכו לשיעורי תורה וכאלה.. ורק אני לא הצלחתי להבין אף פעם את השיעורים עד הסוף.. ממש התביישתי לפעמים... וחוץ מזה, גם כבר הייתי "עם רגל אחת בחוץ". לא נראה לי שהייתי במצב שרציתי לחזור חזרה. זה הרי מאד נח לעשות מה שרוצים, בלי מישהו מלמעלה שמגביל אותך בכל מה שאתה עושה.. האמת היא שמה שעוד תרם לחזרה בשאלה שלי, היה ה"חפיפניקיות" של ההורים שלי. הם בהרבה דברים לא מקפידים על ההלכות הקטנות והדקדוקים. נראה לי שמשם התחלתי גם לא לשמור על הדברים הקטנים, ואם כבר אני לא שומרת עליהם, אז למה לי לשמור על הדברים היותר גדולים...?! התהליך אצלי היה מאד הדרגתי. לאט לאט התחלתי לשמור על פחות דקדוקי מצוות, לא התפללתי כל יום (עד למצב שלא התפללתי בכלל), המכנסיים גם הגיעו בשלב מסוים... אבל אני לא לגמרי חילונית. אני לא הולכת עם גופיות, אני לא נוסעת בשבת.. נראה לי שאני "מוגדרת" עכשיו כ-´יושבת על הגדר´. אני לא פה ולא שם. אבל אני לא חושבת שאני רוצה להיות "שם". אני בהחלט יודעת שאני אתחתן עם בחור שהוא דתי או שבא מבית דתי(לא דקדקן גדול, זה בטוח!) את הילדים שלי אשלח לחינוך דתי (גם מהסיבה שזה החינוך הטוב ביותר שקיים כרגע במאגר האפשרויות), ועל כשרות אני גם אשמור, גם מהסיבה שההורים שלי יוכלו לבוא לבקר אותי. לדעתי אין כזו אפשרות לעבור לצד השני בפתאומיות. זה לא משהו שבא פתאום באמצע החיים. זה דבר שחושבים עליו המון. שוכבים במיטה בלילה, ומהרהרים. יושבים בשיעור תורה, ומעלים שאלות בראש (שלפעמים מתביישים לשאול אותן בקול). מסתכלים לצדדים, ורואים אנשים, חברים, אחים שעברו ל"צד השני" שבכלל לא רע להם עם עצמם. להיפך- הם נראים כ"כ מאושרים ומשוחררים.. ואתה רוצה גם להיות כמותם, אבל אתה לא יכול! כי רואים אותך בצורה מסויימת, וחושבים עליך ככה וככה, ומה יגידו ההורים, ומה יגידו השכנים, ואולי זה יעשה "בושות" להורים, שהחינוך שלהם יצא קלוקל.. וכו´ וכו´.... אבל בסוף אתה מבין שאתה לא יכול להיות אחר. אתה לא יכול להיות מי שאתה לא באמת. אז מתחילים בהדרגה. קצת לא מקפידים בציבור על משהו כזה, אח"כ על עוד משהו... עד שמגיעים "למצב הרצוי".." זהו. ואני מקווה בשבילכם שלא תצאו לגמרי "החוצה".. המסגרת הדתית היא זו שבנתה אתכם, שהביאה אתכם להיות מי שאתם. אני בטוחה שאתם לא מתחרטים על ההזדמנות שניתנה לכם להכיר את הדת, ולהחליט לבד שזו לא הדרך המתאימה לכם.. (ותודה להורי שהביאוני עד הלום..
)
אבל ניכנסתי לפה היום, פעם ראשונה. קראתי קצת מה שאנשים כותבים, ורציתי לשתף אותכם קצת במחשבותי. זה משהו שכתבתי פעם בפורום דתיים למישהי שכתבה שהיא יוצאת בשאלה, ורצתה לשמוע על הדרך של אחרים- איך היה להם ועם מה הם היו צריכים להתמודד וכו´.. "אני כמוך. אולי קצת יותר צעירה, אבל גם עברתי ´מסלול של דתיות´: בני עקיבא- אולפנה- ש"ל. (רק בלי בר-אילן בסוף) המצב נעשה אצלי ´בלתי נסבל´ כבר בתיכון. נראה לי שמשם תחילו אצלי הרהורי הכפירה. לא נתנו לי שם בסיס רחב מספיק בשביל להבין את הדת, ואם היו לי שאלות, לא היה לי אל מי לפנות. כל פניה שלי הייתה מתפרשת ככפירה בדת, ופחדתי שיעיפו אותי, או יותר גרוע- יספרו להורים שלי. לא יכולתי לפנות למישהו ולדעת שהוא ייתן לי תשובה נטו, בלי להעביר את הדברים הלאה. וכך יצא- שלא יכולתי להישאר דתייה, כי לא הבנתי את כל ההלכות, שנראו לי ממש טיפשיות לפעמים, ולא היה לי איפה לברר ולבדוק את המקור האמיתי שלהן. ואני מודה, לא עשיתי מספיק גם אחר כך בשביל להתעמק ולנסות להבין. נראה לי שזה היה בעיקר מהבושה, שבחורה בגילי לא יודעת.. כל הבנות סביבי תמיד ידעו כ"כ הרבה, ותמיד הלכו לשיעורי תורה וכאלה.. ורק אני לא הצלחתי להבין אף פעם את השיעורים עד הסוף.. ממש התביישתי לפעמים... וחוץ מזה, גם כבר הייתי "עם רגל אחת בחוץ". לא נראה לי שהייתי במצב שרציתי לחזור חזרה. זה הרי מאד נח לעשות מה שרוצים, בלי מישהו מלמעלה שמגביל אותך בכל מה שאתה עושה.. האמת היא שמה שעוד תרם לחזרה בשאלה שלי, היה ה"חפיפניקיות" של ההורים שלי. הם בהרבה דברים לא מקפידים על ההלכות הקטנות והדקדוקים. נראה לי שמשם התחלתי גם לא לשמור על הדברים הקטנים, ואם כבר אני לא שומרת עליהם, אז למה לי לשמור על הדברים היותר גדולים...?! התהליך אצלי היה מאד הדרגתי. לאט לאט התחלתי לשמור על פחות דקדוקי מצוות, לא התפללתי כל יום (עד למצב שלא התפללתי בכלל), המכנסיים גם הגיעו בשלב מסוים... אבל אני לא לגמרי חילונית. אני לא הולכת עם גופיות, אני לא נוסעת בשבת.. נראה לי שאני "מוגדרת" עכשיו כ-´יושבת על הגדר´. אני לא פה ולא שם. אבל אני לא חושבת שאני רוצה להיות "שם". אני בהחלט יודעת שאני אתחתן עם בחור שהוא דתי או שבא מבית דתי(לא דקדקן גדול, זה בטוח!) את הילדים שלי אשלח לחינוך דתי (גם מהסיבה שזה החינוך הטוב ביותר שקיים כרגע במאגר האפשרויות), ועל כשרות אני גם אשמור, גם מהסיבה שההורים שלי יוכלו לבוא לבקר אותי. לדעתי אין כזו אפשרות לעבור לצד השני בפתאומיות. זה לא משהו שבא פתאום באמצע החיים. זה דבר שחושבים עליו המון. שוכבים במיטה בלילה, ומהרהרים. יושבים בשיעור תורה, ומעלים שאלות בראש (שלפעמים מתביישים לשאול אותן בקול). מסתכלים לצדדים, ורואים אנשים, חברים, אחים שעברו ל"צד השני" שבכלל לא רע להם עם עצמם. להיפך- הם נראים כ"כ מאושרים ומשוחררים.. ואתה רוצה גם להיות כמותם, אבל אתה לא יכול! כי רואים אותך בצורה מסויימת, וחושבים עליך ככה וככה, ומה יגידו ההורים, ומה יגידו השכנים, ואולי זה יעשה "בושות" להורים, שהחינוך שלהם יצא קלוקל.. וכו´ וכו´.... אבל בסוף אתה מבין שאתה לא יכול להיות אחר. אתה לא יכול להיות מי שאתה לא באמת. אז מתחילים בהדרגה. קצת לא מקפידים בציבור על משהו כזה, אח"כ על עוד משהו... עד שמגיעים "למצב הרצוי".." זהו. ואני מקווה בשבילכם שלא תצאו לגמרי "החוצה".. המסגרת הדתית היא זו שבנתה אתכם, שהביאה אתכם להיות מי שאתם. אני בטוחה שאתם לא מתחרטים על ההזדמנות שניתנה לכם להכיר את הדת, ולהחליט לבד שזו לא הדרך המתאימה לכם.. (ותודה להורי שהביאוני עד הלום..
) "זו אני", שמחתי לשמוע (לקרוא) שדברי השפיעו, אפילו אם רק קצת... ואני מקווה בשבילך שהדרך תהיה לך קלה ובטוחה, ועם מעט קשיים ככל האפשר! אני, לעומת זאת, חושבת שכמעט הגעתי למסקנה סופית לגבי הדרך שבחרתי בה. נראה לי, לפחות כרגע, שאני אשאר לי ב"שלולית" של הדת, שלדעתי הרבה יותר בטוחה לי, והרבה יותר מוכרת ורגועה לי. ככה נראה לי שיהיה לי יותר טוב. יותר מוכר, ויותר נכון בשבילי. אבל כל אחד והחסרונות שלו..