סליחה מראש..

[my true colors]

סליחה מראש..

 

[my true colors]

חיוך.. <תמיד מתחילים בחיוך אמיתי>

בדרכ כשהשמש צועקת אז אפשר להקשיב לחומה, אבל פעם הלכתי ברחוב, ובהפתעה לא שמעתי קריאה. מאוד רציתי לשמוע אותה, כי היה לי קצת קר ורוח העיפה לי כמעט את הכובע, אבל היא הייתה שקטה, כמעט ללא צליל, ולכן שאלתי "היכן?" אבל לא הייתה תגובה.. רק גשם. .. ופתחתי מטריה.

 

[my true colors]

חיוך..

אני מדי פעם הולך בשבילים בניגוד לדרכים. כי שמעתי ששבילים הם יותר צרים, פחות קשים. יותר קל לנוע ישר ולא לצדדים אבל פעם אמא אמרה לי "תיזהר שלא ללכלך נעליך כשאתה בשלוליות" אז כשגשום, אני הולך בדרכים, ובין השלוליות. ככה כי אני רוצה. ככה בלי עזרה. ככה, מלא אהבה.

 

[my true colors]

חיוך..

כל פעם אחרי בית ספר אני שומע אותם צוחקים ואני מתקרב אליהם, אולי כדי להידבק אבל הם פשוט לא מסכימים. אז אתמול היה לי רעיון אני אצחק ואצחק ואצחק ואז הם לא יבינו למה וירצו לצחוק איתי. אז כל היום של אתמול צחקתי, וצחקתי, ולא רק צחוק אחד אלא מליוני סוגים אבל הם לא באו. ורק צחקו. וצחקו וצחקו. ככה מרחוק. והביטו בי, כמה מבטים. ולחשו עצמם כמה מילים. והייתי לבד. כי הייתי לבד.

 

[my true colors]

חיוך..

אתמול השכנה הגיעה לדבר עם אמא, והיא באה עם הנכד שלה, אני חושבת שהוא בגילי. והוא אמר לי "בואי" ואני חייכתי ואמרתי "טוב". "מה יש לך לשחק?" הוא שאל. ועניתי "בובות". "אבל זה לבנות... אני לא אוהב בנות.." <ולא גיליתי לו שאני בת> "אז מה אתה רוצה לעשות" שאלתי? "אני רוצה .. אני רוצה.. " ופתאום השכנה באה.. "בוא, חמוד, הולכים" והוא אמר לי "ביי" והלך. ונגמר המשחק.

 

[my true colors]

חיוך..

אתמול הייתה אזעקה, ופחדתי, כי לא ידעתי אם אטמנו את החדר. כבר שבוע שאין בית ספר וזה כיף. אבל התקשרו אליי ואמרו לי מחר לבוא לבית של שיר כי לומדים שם. "ואל תשכחי את המסיכה" אבל צחקתי לרגע, כי לא קניתי מסיכה לפורים. "איזו מסיכה" שאלתי. "מסיכת אבכ, כמובן" כמובן.. ואני פוחדת.. כי לא יודעת אם אטמנו את החדר. אז שאלתי את אמא כדי לא לפחד.. "אמא, החדר שלנו אטום?" ואמא באה, ואמרה, "כן, אל תדאגי, הדבקנו את החלונות ויש לנו סודה" אבל, שוב שאלתי. "אמא, אני לא שותה סודה.. יש מיץ ענבים?" ואמא צחקה, עם עיניים תוהות, וקצת טועות.. "לא, מתוקה, זה לא לשתייה.." יש לי חדר גדול.. אבל נוספו לנו עוד 4 אנשים. והוא קצת קטן בזמן האחרון.. והיא קצת מפריעה.. והמזרונים קצת מפריעים.. אבל אמא אומרת.. זה בגלל המלחמה..

 

[my true colors]

חיוך..

סבא היה בשואה. כולם יודעים.. יש לו מספר על היד.. ורואים את הכחול שבין השערות. ואף פעם לא דיברתי איתו ביום המיוחד.. ביום הזה.. אבל סבתא אמרה לי שנה שעברה שההורים שלו נהרגו שם.. "סבתא.. מה קרה להם?" והיא סיפרה לי, לא הרבה אבל מספיק בשביל שאבין. ורציתי לשאול את סבא. כי ידעתי שהוא הכי חכם. והוא יידע. ובאתי אליהם לפני שבוע, מוכנה עם שאלה.. אבל הוא בא עם דמעות כאלה שרק אני ראיתי, וכבר לא רציתי לשאול. אולי בשנה הבאה..

 

[my true colors]

חיוך.. וזהו.

והיא בטלפון.. ואני נופלת.. אהההההההההההההההההההההההההההההההה "מה קרה לה? מה קרה לה?" "i´ve got to go" והיא מנתקת למה את בוכה? "כואב לי" איפה, איפה? "בבטן.. אמא זה כואב לי.. " "בואי, נראה לי שיש לך אפנדציט.. בואי לרופא" "אמא.. כואב לי..." ואני בוכה.. ומחזיקה את הבטן.. והרופא אומר.. "לכו למיון" ושם בחדר 1...רעש .. צעקות.. הרופא בא.. ו.. המשפט "אמא כואב לי" פשוט חוזר.. פשוט חוזר..

 

[שם ים]

קולור שלי

קצת עצוב. אבל מיוחד מאוד. נגע לי בקצוות של הרגש והרעיד. תודה. שם ים

 

[איש ללא תכונות]

וואו

היה שווה לחכות למילים הללו כל היום. ואינני רוצה להוסיף מילה אחת מיותרת. (((((((שני))))))))

 

[אורלי_ל]

מתוקהההה