סליחה.. אני רק שאלה..

[האיש הקטן מהרחוב]

סליחה.. אני רק שאלה..

תמיהה שקיימת אצלי תמיד (וגם אני עדיין צריך לענות עליה), מהו זה שהוא חזק דיו כדי לגרום לבן-אדם לקחת את עצמו (מרצונו החפשי), להתנתק מסביבתו המוכרת, מחבריו, מהאוכל המוכר, משפת האם ומכל מה שגדלנו איתו, ולעבור יחידי למדינה אחרת. יש לי גם שאלות המשך, אבל אמרתי שאני רק שאלה.. אחת... אז אני מתאפק בינתיים

 

[adiAdler]

יכולות להיות כמה סיבות

אני, למשל, רציתי לחוות את החיים בארה"ב ולטייל כאן. אני זכיתי לגור בארה"ב בתור ילדה, וגם עכשיו יש סביבי ישראלים שעברו לכאן כמשפחות, ואני יכולה להעיד שיש דברים שדוקא קלים יותר עבור רווקים. יציאה לטיולים, למשל, הרבה יותר קלה וזולה. גם העברה של בן / בת זוג וילדים היא לא קלה. לרוב החברה הנשואים כאן יש אישה (לרוב) שאין לה אפשרות למצוא עבודה והיא נאלצת לבלות שנתים שלוש בטלה. ומעבר למקום כ"כ חדש ושונה מאוד קשה לילדים שלא תמיד מכירים את שפה. מעבר לזה, "מוכר" מבחינתי לא אומר בהכרח "עדיף"...

 

[האיש הקטן מהרחוב]

אז בעצם מבחינתך

מעבר לבד הוא הרבה יותר קל ממעבר בצוותא. לא חששת להגיע לבד למקום זר? או שמא העובדה שכבר חיית בארה"ב עשה לך את כל התהליך יותר קל?

 

[adush]

אם אפשר

אומנם השאלה היא לא אליי, אבל בכל זאת - עברתי לכאן לבד. וכמו לכל דבר יש לזה יתרונות וחסרונות, אומנם עוזבים הכל מאחור ומתחילים מחדש, אבל חברים ומשפחה והתמיכה שלהם עוזרת מאוד!! ונראה לי שהאתגר או השאלה "מה אם" היא מפתה עוד יותר- ובסופו של דבר מחזקת אותך בפנים ומלמדת אותך דברים חדשים ומאתגרים , אז מנסים.. בודקים.. ומקסימום - תמיד אפר לחזור לא? אז לעבור לבד זה שונה מאשר משפחה שעוברת אבל גם לזה יש את הצדדים החיוביים שלו - אחרת מה היה מחזיק אותנו פה?

 

[adiAdler]

אני לא חושבת

שהמגורים בארה"ב בגיל 12 הוא מה שהכין אותי למעבר...

מצד שני, הגעתי לכאן במסגרת של חברה גדולה, שמנוסה ב Relocations כך שהיא עזרה לי בדברים כמו הוצאת ויזה או כרטיסי אשראי בלי Credit History... וגם הכרתי כמה מהאנשים שבאו לכאן. מה שכן קשה מבחינתי שאני עובדת עם אנשים נשואים כך שקשה לי (יחסית) ליצור קשרים חברתיים בעבודה, כך שאת החברות הקרובות שלי כאן יצא לי להכיר בדרכים אחרות.

 

[ליילה]

האמת שהבעיה הכי גדולה

נראה לי זה להכיר חברים חדשים. אז אולי זו בעיה שלי, כי אני לא הבן אדם הכי חברותי בעולם, כאילו, אני לא מאלו שעומדים חמש דקות בתור לקופ"ח, וכבר יודעים את ההסטוריה של כל מי שעומד לפני מאחורי ומצדדי... אז יש עבודה נכון, אבל כמו שעדי אמרה, לא תמיד מי שאתה עובד איתו הוא הבן אדם שהיית בוחר להיות חבר שלו, מהמון סיבות. אז איך מכירים חברים חדשים כדי לא להשאר בודדים?

 

[adiAdler]

גם אני כזאת

אחת מהחברות הקרובות שלי כאן פגשתי דרך אמא שלי. היא באה לכאן מטעם החברה שבה אני עובדת אבל היא עובדת באתר אחר, ודודה שלה במקרה עובדת עם אמא שלי. חברה נוספת פגשתי בחדר הכביסה בקומפלקס הדירות שלי, ודרכה היכרתי עוד כמה ידידות. בשני המקרים היה לי המון מזל, ובהחלט הייתי רוצה להכיר עוד אנשים. אבל אטלנטה היא לא ניו יורק או עמק הסיליקון והיא לא מהווה מוקד משיכה לישראלים...

 

[האיש הקטן מהרחוב]

מרב, תרשי לי לשאול אותך....

איך היכרת את החברים הטובים שלך בארץ? ואל תעני לי "בתיכון, בצבא" וכאלה דברים. כי לא התכוונתי "איפה" הכרת, אלא "איך" הכרת.. מה שאני בא להגיד הוא, שכדי להכיר אנשים חדשים מעניינים צריך ליצור הזדמנויות להכיר אותם. אחרי זה כבר עומדת בפנייך האפשרות "לבחור" לך מי ראוי להיות חבר ומי לא. לא ככה?

 

[ליילה]

וואו, שאלה קשה...

קודם כל, למרות שאני יודעת אנגלית טוב והכל, יש מחסום של שפה שלא היה לי בארץ, אולי זה קצת חוסר בטחון, אולי לא יודעת.... אבל זה לא אותו דבר. האמת שאני מנסה לחשוב איך הכרתי את רוב החברות שלי בארץ, והאמת שהן פשוט היו מהטיפוסים האלו (והן עד היום כאלו) מהתור לקופ"ח, והן פשוט נגשו אלי ברוב המקרים, והתחילו לשאול ולהציק ולא עזבו אותי עד שנהיו חברות שלי

אבל זו מנטליות ישראלית כזו, של לגשת לבן אדם זר ולהתחיל לדבר איתו סתם כך, ולהציק לו בלי חשבון, ובלי לחשוב לרגע שאולי הוא לא ממש מעוניין, פה לא קיים דבר כזה. אני עובדת בחוה למשל, אז אני לא חלק מהצוות הרגיל, אלא משהו מפקח, ואני עובדת פה כבר כמה חודשים, וחוץ משלום שלום לא התפתחה שום שיחה ביני לבין האנשים שעובדים פה, למרות שניסיתי כמה פעמים איזה סמול טוק פה ושם. אז שוב, אולי זה מחסום שפה, ומנטליות, אבל בעיני זה הכי קשה כאן. איך אתם מצאתם כאן את החברים שלכם?

 

[chuchuNY]

.------>}../images/Emo41.gif../images/Emo68.gif

i think you guys are WRONG, new beginings are fasinte, you see new places, new peaple,expirience diffrent way of life etc.. and beside that NY is amzing ,full of ..potential,lot of opportunities cheers ,

 

[האיש הקטן מהרחוב]

רגע רגע... אף אחד לא חלק על דעתך..

אבל השאלה לא היתה כמה טוב בניו יורק (או בכל מקום אחר). השאלה שאיתה פתחנו את הדיון (והנה הזמנה מפורשת אליך לענות עליה): מדוע בכלל עזבת את הארץ ובאת לניו יורק?

 

[himalmaya]

new experiences

i couldn´t agree more,. me personally, i cam´t live in one place more then 3 years...this what keeps me alive, new beginnings, which r so hard but make u relaize how much u passed in your life and how much there is still to discover

 

[joojoo]

reflections

Looky here, Im chasing you all the way from the other forum!

As for why I moved alone - I had the bug since I was 13 y/o. I guess you could say I built my life towards the time when I had the opportunity to do so, and when the opportunity came, I was ready for it. When I told my friends their reaction was that of surprise, not because I was moving, but because it took me so long. Now, I came out here all alone - no family, no friends, I didn´t know a soul. But I´ve always been rather friendly, and so it took me no time at all to find a whole new social circle. And then I met a nice girl (who has since become my wife and mother of our son), and that, of course, helped a lot in the process of meeting new people...​

 

[Maple Leaf]

אולי חוסר שייכות?

אצלי היה תמיד ברור באיזה צד של האטלנטי מרוחה החמאה... בארץ היתה לי תחושת קלאוסטרופוביה, מין מחנק מנטלי שנפסק רק בביקורים באירופה ואמריקה, בהם יכולתי לנשום קצת חמצן לריאות. במיוחד הפריעה לי המנטליות האגרסיבית במיוחד שהתפתחה בישראל בשנים האחרונות. זה פשוט לא אני. החלטתי שאני צריך התחלה נקייה.

אה, ויש גם 60% מס, מילואים ושכר דירה מטורף

 

[האיש הקטן מהרחוב]

עם דבריך אני מאוד מזדהה

ואולי לא בכדי אני גם לוטש את עיני לקנדה

במקרה שלי זה היה צירוף של כמה דברים. מבחינה אישית - בדיוק אותן תחושות שתיארת, ושהן גם אלו המונעות ממני לחזור לארץ עכשיו. מבחינת התעסוקה בדיוק "התפניתי" מה קוראים (או בלשון בוטה יותר - החברה נסגרה במסגרת משבר ההייטק), כך שלא הייתי צריך לוותר על מקום עבודה קיים. אחרון חביב - רציתי להגשים חלום ישן של שנים, ומה לעשות - בישול צרפתי ואפייה צרפתית לומדים בצרפת, לא בשום מקום אחר בעולם. ונכון שעצם המעבר למדינה ששונה במנטליות שלה ממה שהכרתי קודם (ישראל וארה"ב), ועוד שמדברים בה צפרדעית ולא איזו שפה מובנת קצת הרתיעה אותי, אבל אני מסכים עם עדוש - יש בזה מן האתגר.

 

[adush]

איש קטן - שאלה ?!

היית עובר גם אם לא היית מסיים לעבוד באותו המקום? ועוד משהו איך באמת אתה מסתדר עם השפה?

 

[האיש הקטן מהרחוב]

שאלות מצויינות

הרצון לעבור ולראות איך זה לחיות במקום אחר התפתח במשך הרבה מאוד זמן. כמה שנים אפילו. במידה רבה, מהסיבות שמנה עלה-האדר לעיל (סליחה

maple leaf). כשהחברה נסגרה הייתי עצוב במשך איזה חודשיים, עד שהבנתי שבעצם יחד עם סופה של החברה נפתחה לי הזדמנות שעליה חלמתי שנים. והשפה... מאחר וידעתי שמתי שהוא אגיע לצרפת ללמוד, התחלתי ללמוד צרפתית כבר שנתיים או שלוש לפני שנסעתי, על אש קטנה. זה כמובן עזר בשביל לגמגם כמה מילים בהתחלה ולהתחיל להסתדר, אבל היה רחוק מלהיות מושלם. אחרי כמה חודשים, כשהצלחתי לנהל שיחת טלפון מלאה בצרפתית (זאת אומרת, בלי לעשות תנועות בידיים ובראש כדי להסביר למה אני מתכוון), הבנתי שהתקדמתי קצת ביכולת המילולית שלי

ואחרי שנה אני כבר יכול לומר שאני מבין כמעט הכל, אבל עדיין קשה לי הרבה יותר לדבר בחופשיות מאשר להבין מה אומרים לי. למרות שאין לי בושה לפתוח את הפה. השפה הזאת באמת מאוד מאוד קשה...

 

[adiAdler]

אני אמנם לא זכיתי להיות בצרפת

אבל מהכתבות בעיתונות מצטירת תמונה שצרפת היא אחת מעוזי האנטישמיות באירופה. האם אתה נתקל בזה?

 

[האיש הקטן מהרחוב]

לא בצורה יוצאת דופן משאר המדינות

באירופה, אני מניח. מרבית גילויי האלימות ששמעתי עליהם מקורם במוסלמים מקומיים (ששיעורם באוכלוסיה גבוה מאוד). באותה צורה היית יכולה להגיד שהאנטישמיות בארץ ישראל הרבה יותר גדולה, כי כמות מעשי האלימות נגד יהודים שם הרבה יותר גדולה מאשר בצרפת.

 

[Maple Leaf]

Ce´st tres bien

אני אמנם לא פרנקופיל, אבל בהחלט אוהד של סגנון החיים של הצרפתים ובעיקר של אוכל צרפתי. חסרה לי הזדמנות לשפשף קצת את הצרפתית החלודה שלי.. לדעתי השגת הישג חשוב בהשתלבות שלך בסביבה